אוגדת השריון של סיני היא שספגה את המהלומה המאסיבית של פתיחת מתקפת הפתע המצרית בסיני במלחמת יום הכיפורים. אלברט היה מפקד האוגדה והנהיג אותה בקרבות הבילימה עד שהצליח, יחד עם חבריו והגייסות הנוספים שחשו לסיני, לייצב את המגננה. כאשר עברה היוזמה לידינו ועברנו למתקפה, כבר לא היה אלברט בין החיים. הוא נפל יחד עם רבים מלוחמיו – יחד איתם שילם את המחיר הכבד של הצלת ישראל.
כמו כל מלחמותינו, נוהלה גם מלחמה זה על ידי הסגל המצוין של מפקדי צה"ח בכל הדרגים והם שנהיגו את הלוחמים ללא חת. אלברט נמנה עם המפקדים שבלאו בייחודם. אישיותו, חייו ומותו סימלו אולי יותר מגורלות רבים אחרים את המסירות, האומץ וההקרבה, שהם יסוד עוצמתו של צה"ל. הוא היה כל כולו מוצקות שלמה אחת- רוחו ללא חת, צניעות וענווה מחד גיסא ותקיפות שאינה יודעת פשרה בכל הקשור במילוי החובה מאידך גיסא. יחסו לזולת היה ללא רבב ושום בעיה אנושית לא היתה קטנה מדי בעיניו מכדי שיטפל בה.
הוא ניחן בנפש רגישה ובמוח אנליטי, היה בו מיזוג של אמונה ושל שכלתנות, לא היה יסודי ממנו ולא יהיה לו מתחרה בתחום המתודה. החוש ליסודיות והחתירה לשלמות, שהיו טבועים באופיו, לא הניחו לו להסתפק בקיים ולהשלים עמו. השלמות נתפסה על ידו כמושג הניתן ליישום הלכה למעשה במציאות והוא לא הסתפק לכן מעולם בחלקי. הוא חתר לשלמות, אך עם זאת לא היה ראשו בעננים. הוא תפס והבין כי הדברים הם יחסיים ולכן ידע להפיק מן הזולת ומן הסביבה את מה שיכלו לתת ולא דרש מאחרים מה שלא ניתן למימוש. אפס, מעצמו תבע עד תום!
הוא חש את האחדות שבריבוי ושעה שעסק בפרטים ארגוניים, טכניים, וטקטיים, לא נעלמו מעיניו השיקולים האסטרטגיים הכלליים- לאורם פעל כאשר הוא מודרך על ידי אמונותיו ודעותיו, תוך הקפדה על הסייגים המחייבים של המסגרת הצבאית.
כאשר קיבל אלברט את הפיקוד על האוגדה בסיני, לא השלים עם תוכניות המטה הכללי ותבע לתגבר את הכוחות. הוא חשב כי המלחמה היא כמעט בלתי נמנעת וכי כמות הכוחות אינה מספקת. מאמציו נשאו פרי רק בחלקם וכאשר פרצה המלחמה היה מצב כוחותיו רחוק מלהשביע את רצונו. וכך, נאמן לחובתו ולעם חייו, יצא למלחמתו האחרונה וניהל את הקשים בקרבות אשר ידע.
אלברט עלה לארץ מאוסטריה והחברה הישראלית החדשה שקלטה אותו היתה אמורה למזג אותו, את היהודי הגלותי כביכול, בתוכה ולעצבו כיהודי גאה, כאזרח שווה זכויות וכאדם בן חורין – אך אלברט לא נמנה עם המקבלים. הוא היה תמיד ובכל מצב ומקום בין הנותנים ושכרו היה בהשתייכותו לחבורת המעצבים את החברה הישראלית ואת צבא ההגנה לישראל.
אישיותו של אלוף אברהם מנדלר, אלברט חברנו, תהיה מופת ללוחמי ישראל וזכרו – דמות של מפקד שריון גדול.
