קורות חייו

תולדות חייו

3.5.1929: נולד בלינץ אוסטריה.
1940: עלה לארץ באוניית המעפילים סקריה.
1946: הצטרף לשורות ההגנה.
1948: מפקד כיתה בגדנע-השתתף במבצע נחשון
קידומו בצבא:
1949: קצין המבצעים של גדוד 52 בחטיבת גבעתי
1951: מ"פ הפלוגה המסייעת בגבעתי.
1952: מ"פ פלוגת הסיור של חטיבת גבעתי שנחשבה לאחת היחידות המבצעיות המעולות בצה"ל.
1954: מפקד ענף חי"ר בביה"ס לחי"ר בה"ד 3.
1958: מפקד גדוד 52 בגבעתי.
1959: עבר הסבה לשיריון והפך לאחד מהמומחים לתחום השיריון. באותה השנה נתמנה למגד שריון בחטיבה 7.
1960: מפקד קורס מ"פ בביה"ס לשיריון.
1962: סמח"ט חטיבה 7
1964: מח"ט חטיבה 8 בדרגת אל"מ
1968: סגן מפקד גיסות שיריון בדרגת תת אלוף.
1972: מפקד אוגדה 252, בדרגת אלוף.

 

 

ילדות באירופה ועליה לארץ

אלברט מנדלר, נולד בשנת 1929 בעיר לינץ (Linz) שלמרגלות האלפים האוסטריים. אביו יצחק יוצא קרקוב- פולין, עבד כסוכן-נוסע של מפעל מקומי. אימו פרידה, יוצאת קלוז' (Cluj) בעבר חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום חלק מרומניה, היתה עקרת בית. הוריו היו חדשים בעיר לינץ, שבה היתה קהילה יהודית קטנה ומגובשת נוכח האנטישמיות ההולכת וגואה בקרב הציבור הלא יהודי. לאלברט היה אח בכור: יחזקאל שהיה גדול ממנו בשלוש שנים, ונפטר בשנת 2019.

האב שהיה עסוק רוב הזמן בנסיעות עבודה נכח מעט מאד בחייו של אלברט. על אף עבודתו הקשה הכנסותיו הספיקו לניהול משק בית צנוע מאוד. "מעולם לא גדלנו על שמנת", אמר אחיו הבכור. בשנת 1934 כשאלברט היה בן 5 נפטר אביו מהתקף לב והותיר משפחה ללא מקור פרנסה. הקהילה היהודית בעיר הציעה תרומה חודשית בעבור המשפחה אך אימו פרידה סירבה לכך בתוקף, ובמקום זאת, ביקשה עבודה קבועה באחד המפעלים בבעלות יהודית. היא מצאה תעסוקה במפעל לייצור ליקרים ומאותה עת עמלה על מנת לפרנס את המשפחה בנוסף להיותה עקרת בית. פרידה הצליחה להחדיר בילדיה את החשיבות בלכידותם כמשפחה, שני בניה עזרו במטלות הבית ובמקביל שקדו על לימודיהם.

בשנת 1938, כשאלברט היה בן 9, כבש היטלר את אוסטריה. תושבי לינץ הקתולים קיבלו את החיילים הנאצים בתרועות והעיר התמלאה צלבי קרס. עולמו של אלברט הקטן נהפך עליו באחת. כמו שאר הילדים היהודים, הוא גורש מבית הספר וחבריו הקרובים החלו להתנכל לו. הוא נשאר בודד בעת שבני עירו מתאכזרים יותר ויותר לתושביה היהודים.

אזרחותם של יהודי הממלכה האוסטרו-הונגרית נשללה מכל מי שלא השתייך למשפחה שגרה בה דורות רבים קודם לכן. משפחת מנדלר נדרשה להתפנות לפולין או לרומניה, ארצות המוצא של ההורים, אך אף אחת מהן לא הסכימה לקבלם. זמן מה לאחר מכן דפקו על דלת המשפחה שוטרים שלקחו את המשפחה למטה הגסטפו בעיר, שם נחרץ דינם להיות מגורשים מן המדינה. יהודי העיר, ששמעו על מעצרם וליבם יצא אל האלמנה וילדיה הקטנים, הצליחו להפעיל קשרים ולדחות את ביצוע ההחלטה.

האח הבכור, יחזקאל, שהיה חבר בתנועה הציונית "בלאו-וייס" (Blau Weiss, גרמנית: כחול- לבן), ניסה לעלות לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער" טרם מלאו לו 14, גיל המינימום לעליה. באוקטובר 38' הוא מצליח בכך בזכות עצימת עין מצד הפקידים של "עליית הנוער" ולנוכח הדחיפות לעזור למשפחה.

לקראת יום הולדתו החמישים של הפיהרר הוחלט בלינץ להעניק לו כמתנה ״עיר נקיה מיהודים״. מנהל המפעל של פרידה, מר שפיץ, ייעץ לה בתוקף לעזוב את לינץ ולעבור לוינה, שם, קיווה, יהיה קל יותר לחמוק מעיני הגסטפו. לאחר מסע מורכב הצליחה פרידה למצוא מחסה לאלברט ולה בבית משפחה יהודית אמידה, אותה הכירה דרך מכרים משותפים מלינץ. בעקבות ריבוי היהודים שמצאו מקלט באותו הבית האם נדרשה לישון על מיטה מתקפלת במסדרון ואלברט עצמו ישן על שמיכה שנפרסה באמבטיה, ונדרש להשכים משום כך, לפני כל שאר דיירי הבית.

פרידה התעקשה שלא לקבל את העזרה מבלי שתוכל לתרום בחזרה ולקחה על עצמה את מלאכת הבישול לטובת כל הדיירים. מדי כמה ימים הייתה הולכת למשרדי הקהילה היהודית לבדוק האם יש ספינה איתה יוכלו להעפיל לארץ ישראל, אך נענתה בשלילה. אלברט העביר את רוב הימים ספון בבית הרחב. כשניתן היה, הלך לבית הספר שפתח הארגון היהודי "היאס" (HIAS – Hebrew Immigration Aid Society – חברה לסיוע למהגרים עבריים). לעיתים, למרות דאגת אימו שוטט לבדו ברחובות. כך עברו על אלברט ופרידה שמונה חודשים באותו בית בעוד הגסטפו הולך וסוגר על כל אותם יהודים שאזרחותם נשללה מהם.

לקראת סוף שנת 1938 הגיעה הבשורה לה פרידה ואלברט חיכו – נמצא להם מקום בספינה "סאטורנוס" שאמורה להפליג מוינה לרומניה ומשם לחבור לספינה אחרת שתעלה אותם ארצה. אך כשהספינה יצאה לעבר יעדה, מארגני העליה טרם מצאו ספינה ברומניה שתעלה אותם לארץ ישראל. ההפלגה לעבר רומניה התקיימה בצל חשש רב נוכח איומיו של הקפטן הנאצי של ספינת "סאטורנוס" שלא יחכה ברומניה אפילו יום אחד להגעת הספינה הנוספת. במזל רב, ממש ברגע האחרון הצליחו מארגני המשט להגיע להסכם עם ספינת "סקריה" שתעלה את יהודי "סאטורנוס" יחד עם יהודים רבים מכמה ספינות אחרות.

לאחר כמעט חודשיים של המתנה בנמל ברומניה, אוניית "סקריה" יצאה לדרך 939. המסע על סיפונה לא היה פשוט. רחוק מכך – ספינה זו היתה אוניית פחם טורקית ישנה שלא היתה מיועדת להובלת נוסעים והייתה מלוכלכת משאריות פחם וללא שום דרגשי שינה, בתי שימוש או מטבחים. מחלת הדיזנטריה התפשטה בקרב הנוסעים וגם אלברט חלה בה. למרות שהיו אלה חודשי חורף קרים ביותר, כשנשאל אלברט בראיון לאחר מלחמת ששת הימים על ההפלגה, היא נשמעה בפיו כמו הרפתקת נעורים: "היינו צעירי הנוסעים, ולכן – חביבי המלחים…לא חשתי בקשיים שהמבוגרים יותר סבלו מהם. זו היתה חוויה עצומה".

המסע בים לארץ ישראל ארך שבועיים וכשהגיעה הספינה היא הופנתה על ידי הבריטים למפרץ חיפה. ה"סקריה" היתה אוניית ההעפלה האחרונה מאירופה הנאצית שהצליחה לעגון בארץ ישראל. מרבית מאלפיים ושלוש מאות מעפילי הספינה, כולל פרידה ואלברט, הועברו למחנה עתלית. רוב הגברים הוחזקו שם כחצי שנה, נשים וטף שוחררו מוקדם יותר. אלברט ואימו שוחררו לאחר שבועיים. בתום המסע המפרך ותקופה ארוכה של חוסר ודאות ופחד, הם הגיעו לארץ ישראל.

 

התבגרות בארץ ישראל

לאחר שחרורם מהמעצר, התאחדו אלברט ואימו עם אחיו הגדול, יחזקאל, בקריית מוצקין שם למד והתגורר. פרידה איתרה את מר שפיץ, מנהל המפעל בו עבדה בלינץ והתקבלה לעבודה במפעל חדש שפתח מאז הגיע ארצה. היא מצאה לה ולאלברט חדר בדירה אותה חלקו עם שתי משפחות נוספות, ושהייתה ממוקמת ביישוב "נחלת גנים" (כיום שכונה ברמת-גן).

אלברט, כעולה חדש, נאלץ להתרגל לחיים חדשים ושונים לחלוטין. הוא ידע עברית מועטה מאוד, מראות הרחובות האפורים וריח הפרדסים היו זרים לו. את יומו הראשון ללימודים כמעט והחמיץ:בבוקר אימו הגישה לו את ארוחת הבוקר ואמרה: "כשתסיים, שטוף את הספל ומהר לבית-הספר. זה הבניין שעל הגבעה". אלברט שהיה רגיל לבניינים גדולים יותר מאלו שהיו קיימים בארץ באותה תקופה התבלבל והגיע אל בריכת המים. בית הספר האמיתי, אותו מצא לאחר חיפושים, היה קטן בהרבה וכלל רק שלושה – ארבעה חדרים.

באותו יום הצטרף אלברט אל חדר ששימש את כיתות ה' ו-ו' שלמדו בצוותא. המורה יוסף קוריצקי, שהיה דמות חינוכית חשובה עבור אלברט סיפר על אותו היום: "יום אחד הודיע לי המנהל שבא תלמיד חדש מאוסטריה…חשבתי: ילד בלי שפה ועוד 'יקה' – איך יסתגל לחבורת הצברים? עודני דואג וחושב איך להקל על התלמיד החדש והנה עומד לפני נער לבוש 'אירופי' (מכנסי 'שלושה-רבעים' ושתי כתפיות חוברות להם – ניגוד חריף מאוד ללבוש הצברים) ושומע קול נעים ורך אומר: 'שלום, המורה'. אני מסתכל בו – חיוך ביישני ותמים שפוך על פניו, עיניים כחולות וחמות, בלונדיני. משום מה, הציפני איזה רגש טוב וחם…הנער הזה יהיה לברכה".

על אף הפער הגדול בין אלברט ל'צברים" האחרים בני כיתתו הוא נקלט בהצלחה. כדי לעזור לאלברט להתאקלם בבית הספר הכיר לו יוסף את רות וגרשון רוטשילד, אחים דוברי גרמנית, והם הפכו לחבריו הקרובים. אותו מורה העניק לאלברט את שמו העברי – "אברהם", אך קרוביו המשיכו לקרוא לו אלברט.

אלברט סיים את לימודיו בהצטיינות ב"בית הספר לילדי עובדים" בנחלת גנים, אחריהם המשיך ללימודים מקצועיים בבית הספר "מקס פיין" שבתל אביב במגמת חשמל. בגיל 16 חל בחייו שינוי משמעותי נוסף כאשר אמו פרידה פגשה אלמן בשם סימון שטרמר והשניים נישאו, (רק לאחר שהתייעצה עם שני בניה ווידאה שהעניין מוסכם עליהם.)

במקביל ללימודיו, אלברט רצה להצטרף ל"הגנה", אך לנערים ממושבי שוליים כמו נחלת גנים היה קשה להגיע לארגון. המצב השתנה בשנת 1946, בהיותו בן 17, אז משאלתו של אלברט התגשמה והוא הוזמן להצטרף. טקס החיול התקיים בשעת לילה בחורשת האקליפטוסים. המורה אברהם אלדמע (1963-1884) דיקלם את שבועת האמונים ל"הגנה" ואלברט יחד עם שאר המתגייסים חזר אחריו בהתרגשות: "הנני נשבע לשמור אמונים כל ימי חיי לארגון ההגנה…"

זמן קצר לאחר גיוסו נבחר אלברט להישלח לקורס מפקדי כיתות של הגדנ"ע (גדודי נוער). מדריכו יואב כהן (1926- ) הפך בהמשך לחברו הטוב ואף אחראי להיכרותו עם שולה, מי שתיהיה אשתו לעתיד. הנער הביישן הפך למפקד שדרש מעצמו ומחייליו משמעת ברזל. תיאר את השינוי חברו מיקי כהן, שאף גייס אותו ל"הגנה": "אלברט התאים את עצמו מהר מאוד למסגרתו החדשה ולתדמיתו החדשה: כל ההקפדה הזו על גינונים, על סודיות. כמו עניין הסיסמה למשל, בלי סיסמה לא נכנסים…חשדנו שיש מצידו כלפינו איזה ניכור מלאכותי".

אחיו של אלברט, יחזקאל, סבור היה שדמות המפקד שעטה על עצמו אלברט היתה התנהגות מכוונת: "מן הבית חונכנו שכדי להשיג מטרה, יש לתכנן את הביצוע מא' ועד ת' ולהקפיד שכל שלב יבוצע כהוגן. הנטיה הישראלית כל כך לתת לדברים להסתדר מאליהם היתה זרה לרוחנו. היא היתה מסוגלת להוציא את אלברט מכליו. אני חושב שהוא תכנן את עצמו לקשיחות".

כמ"כ צעיר ב"הגנה" לקח אלברט חלק בפעילויות שונות של הארגון במאבק לעצמאות ולהעפלה כגון "ליל ווינגייט" (25-24 מרץ 1946) בו ניסו אנשי ה"הגנה" לגרום לעגינת ספינת העפלה בנמל תל אביב ללא הצלחה.

במסגרת "השבת השחורה" (29 ביוני 1946) נעצר אלברט ונכלא יחד עם אחיו למשך חמישה שבועות במחנה המעצר ברפיח. בדומה לזכרונותיו מאוניית ההעפלה, כשנזכר בבגרותו בתקופת המעצר תיאר אותה כ"חוויה נהדרת, מלאת עליצות".

בשנת 1947, בגיל 18, סיים את לימודיו ב"מקס פיין" ובמקביל להתנדבותו ב"הגנה" החל לעבוד במפעל "זוהר" לכלי חשמל. בבגרותו סיכם את נעוריו כך: "אכן, היתה לי ילדות קשה, אבל השפעתה היתה לחיוב, לא לשלילה. זו היתה תקופה עשירת חוויות ויפה. חייתי את לבטי תקומת המדינה וכבר אז הפך נושא הביטחון לנושא המרכזי בחיי, כמו בחיי כל היישוב".

 

מלחמת העצמאות

בכ"ט בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית בארץ ישראל. ערביי ארץ ישראל שדחו את תוכנית החלוקה, נקטו בפעילות איבה, שהיוו את תחילתה של מלחמת העצמאות. חודשיים לאחר מכן נשלח אלברט להשתלמות מפקדי כיתות עם עוד מאה מ"כים של הגדנ"ע מכל הארץ. אלברט סיים בין חמשת המצטיינים. היה ברור לכולם שלאחר ההשתלמות יישלחו לחזית המלחמה.

בסיום הקורס הצטרפו אליו חניכיו ל"מבצע נחשון" (15-5 אפריל 1948) שנועד לפרוץ את הדרך החסומה והמסוכנת לעבר ירושלים. לראשונה, נדרש הכוח היהודי לא רק לתקוף ולסגת אלא גם להחזיק ולכבוש את הציר. לטובת המבצע אוגדו אלף וחמש מאות לוחמים, הכוח הגדול ביותר שנבנה עד כה בלחימה. "מבצע נחשון" נמשך עשרה ימים ובמסגרתו הועלו שלוש שיירות גדולות לירושלים. בהמשכו התבצעו מבצעים דומים על מנת לפרוץ את המצור לירושלים כמו "מבצע הראל" ובמאי 1948 מבצעי "מכבי א" ו"מכבי ב" (לזכרו של מכבי מוצרי).

חלקו האישי של אלברט באותם מבצעים לא מתועד. אך מסיפור אחד בו נזכר אחיה השילוני (1929-2021), מ"כ בגילו של אלברט שלחם איתו לאורך כל מלחמת העצמאות, ניתן לראות סממנים מובהקים לדמות המפקד העתידית של אלברט: באחת הפעולות בו טעתה הכיתה של אלברט בניווט ונתגלתה בכפר ערבי, נדרש החובש לטפל באחד החיילים ובטעות שכח את נשקו במקום. אלברט, שידע כמה חשוב כל כלי נשק, החליט לחזור ולחפשו יחד עם החובש מתחת לאפם של תושבי הכפר.

לאחר סיום המבצעים הללו אורגן מחדש גדוד א' בפיקודו של אלדד אוארבך ז"ל (2003-1914), והפך לגדוד 54. כשהצטרף אלברט לפלוגה ב' בגדוד סיפר עליו אחד מפקודיו, אורי אבנרי ,לימים מו"ל עיתון "העולם הזה" (1923-2018): "היינו מבוגרים יחסית, בני 22 – 24 והנה הביאו לנו את נערי הגדנ"ע….נכנס צעיר ביישן לאוהל, הביט כה וכה, התיישב על פינת מיטה ואמר בשקט: 'שלום, אני אלברט', ולא יותר. הוא היה המ"כ שלנו. כעבור מספר ימים נהיה מפקד מחלקה ועד כמה שאני זוכר, בכל הרטינות שלנו נגד ה'צוציקים' אלברט נחשב כיוצא מן הכלל. עליו לא תכננו 'מסדרי שק' (התעמרות בצעירים), אותו קיבלנו".

חטיבת גבעתי לקחה חלק ב"מבצע ברק" (מאי 1948) לכיבוש השטחים הדרומיים המיועדים למדינת ישראל במסגרת תוכנית החלוקה והתבצרות בהם לקראת ההתקפה המצופה מחיל השילוח המצרי. הקרבות מול הצבא המצרי היו קשים ונרשמו אבדות רבות בקרב לוחמי גבעתי.

ב-14 במאי 1948 הוכרזה בתל אביב עצמאות מדינת ישראל ע"י דוד בן גוריון ונחתמה מגילת העצמאות. רגע מכונן בחייו של אלברט חל כשבועיים לאחר מכן כאשר הוחלט לאחד את כל הארגונים הלוחמים במדינת ישראל תחת צבא אחד – צבא הגנה לישראל. אלברט הפך לא רק לחייל בצבא אלא לאחד ממקימיו.

ביוני הוחלט על הפוגת לחימה בכל הגזרות לתקופה בת חודש ימים – ההפוגה הראשונה. במהלכה כחלק מלקחי הלחימה מול המצרים הוחלט כי יש ליצור בגבעתי כוח ממונע משמעותי שיהיה דינאמי וינוע מהר ממקום למקום. הוחלט שפלוגה ב' בה לחם אלברט תהווה כוח זה וכך נוצרה פלוגת "שועלי שמשון" המפורסמת.

פלוגה זו הורכבה משלוש מחלקות: "מחלקת משוריינים" שהיתה מורכבת ממשאיות רגילות אליהן חיברו דפנות כפולות של לוחות ברזל. ושתי מחלקות ג'יפים, בראשן עמדו אלברט וחברו אחיה השילוני. חודש ההפוגה חלף במהירות ורוב זמנם של החיילים הוקדש למציאת, הלאמת, ושיפוץ הג'יפים. היחידה כמעט ולא הספיקה להתאמן עליהם; "בקושי התגברנו על מסתרי מכשיר הקשר שנופק לכל ג'יפ – והחלו קרבות עשרת הימים", מספר אחיה השילוני.

"טבילת האש" הראשונה של "שועלי שמשון" היתה בלחימה על "בית דראס", כפר שהיה בשליטה יהודית והותקף על ידי המצרים ב-8 ביולי, טרם הסתיימה ההפוגה. "שועלי שמשון" נקראו לעזור בדחיפות בלחימה הקשה. למרות שעד הגעתם הלחימה כבר הוכרעה לטובת צה"ל, ה"שועלים" מיהרו לתת "מכת – אש" מהירה על הכוח המצרי הנסוג. טקטיקה זו -של הנחתת מכות אש מפתיעות מהמקלעים החזקים שהיו בג'יפים היו מעתה סימן ההיכר של הפלוגה. וכך, אלברט וחייליו נקראו מקרב לקרב, כמעט ללא רגעי מנוחה.

לקשיחותו של אלברט, שהיתה מפורסמת לפני שהגיע לפלוגה ושהתפרסמה ביתר שאת בתפקידים מאוחרים יותר, לא היה כל זכר כשהיה מ"מ ב"שועלי שמשון". תיאר זאת אורי אבנרי כשכתב על אלברטאחרי לכתו ב"עולם הזה": "אני זוכר אותו כצעיר בלונדיני, ביישני, עדין, שאינו מרים לעולם את קולו, בלא שמץ של התנשאות, בעל סגנון של מנהיגות שלא היה זקוק לסימני דרגה ולשמירה על מרחק…לא קצין, כי אם מפקד".

ב-12 ביולי, בזמן שאלברט היה הרחק בעורף ופיקד על הורדת אמל"ח לגדוד, התחולל קרב הקרב על גבעה 105 ששינה את פניי פלוגת "שועלי שמשון" ואף זיכה אותה בשמה. בקרב חשוב זה שהיה חלק מהמערכה על נגבה, כוח החי"ר התקשה מאוד והיה על סף שבירה. "שועלי שמשון" נקראו להצטרף לעזרתו של כוח החי"ר ובעזרתם הוכרעה ההתקפה בהצלחה. בדו"ח הקרב של חטיבת גבעתי נכתב: "בקרב ממושך, פנים אל פנים, הוכרע צבא אוייב ושועלי שמשון פרצו-עברו קדימה! לציון המשימה ולאות הוקרה וכבוד, תיקרא מעתה הפלוגה הממונעת: 'שועלי שמשון'".

בהמשך נשלחו "שועלי שמשון" לפשוט על "בית עפא" (בה נהרגו שני לוחמים מהפלוגה) ועל "חתא" שנמצאים מזרחית לנגבה. בבגרותו סיפר אלברט על התחושה בשובו מכיבוש "חתא": "חזרנו במצב רוח מצויין. ידענו שההפוגה עומדת להתחדש עם ערב ושררה ההרגשה שיצאנו בשלום מן המלחמה". אך התחושה לא החזיקה מעמד זמן רב:באותו לילה, איתרו שני מטוסים מצריים את מיקומם ופתחו לעברם באש. אלברט התעורר בבית החולים "דג'ני" ביפו לשם פונה בעקבות פציעה ממתקפת המטוסים המצריים. כתוצאה מההפגזה נפגע בעור התוף של אוזנו הימנית. פציעה זו הפריעה לו כל חייו ומנעה ממנו לממש את חלומו להפוך לטייס.

ההפוגה השניה נכפתה על הצדדים ע"י האו"ם על מנת להביא להפסקת האש. בשלב זה חלקים נרחבים משטחי המדינה היהודית כפי שנקבע בתוכנית החלוקה, עדיין נשלטו על ידי הערבים.

מספר ישובים יהודים נותרו במשך כל התקופה מנותקים משאר השטח שהיה בשליטה ישראלית והיה כמעט בלתי אפשרי להעביר אליהם אספקת מזון וציוד. ראשית כל, ניסה כוח צה"ל לכבוש משלטים שיבטיחו אספקה שוטפת לדרום. לשם כך הוחלט לצאת למבצע רחב היקף בשם "גי"ס 1", בהשתתפות כוחות רבים, בהם גם "שועלי שמשון". לרוע המזל, המבצע נכשל. בעקבות כשלונו הוחלט על שינוי מדיניות: במקום לפרוץ דרך באמצעות כיבוש הוחלט להעביר שיירות אספקה בהתגנבות מתחת לאפם של המצרים. לצורך כך נערכו מבצע "גי"ס 2" ב31.7, בו "שועלי שמשון" נטלו חלק חשוב באבטחת השיירה. במסגרת המבצע 27 משאיות הצליחו להגיע ליישובים המבוצרים ולחזור לשטחי המדינה. הכוח לא נתקל בהתנגדות מצרית אך אחת המשאיות עלתה על מוקש שהרג את נהגה.

כשניסו לשחזר את הצלחת "מבצע גי"ס 2" במבצע "דרך לנגב" השיירה התגלתה, ואחת המשאיות הקדמיות, ששינעה דלק, נפגעה ועלתה באש. כוח השיירה שנסע בשביל צר ומצדדיו מוקשים, נותק משני עברי המשאית העולה בלהבות. מפקד הכוח שהיה בראש השיירה הכריז – מי שלפני המשאית ימשיך לנוע במהרה לעבר היעד ומי שאחריה יחזור לשטחי המדינה. האחריות על קיפול עיקר הכוח חזרה לשטחי המדינה הופקדה בידי אלברט. אליהו בן-חור,(1907-1985) אלוף לשעבר שלקח חלק בפעולה כחייל פשוט, שמע את קולו של אלברט בקשר מנווט ברוגע ובנחישות משאית אחר משאית להסתובב במקום מיועד שמצא. אליהו, שהיה מהחיילים המנוסים בצה"ל, אמר למפקד "שועלי שמשון": "שים לב לבלונדיני הזה (אלברט), הוא עשוי להיות מפקד טוב".

הדרך לנגב שוחררה ב-20 באוקטובר במהלך "מבצע יואב", לאחר קרבות קשים. כוח "שועלי שמשון" נשלח לכבוש בחזרה את "ניצנים" ועשה זאת בהצלחה. בהמשך הוחלט להחליף גזרות בן חטיבת גבעתי לאלכסנדרוני. "שועלי שמשון" מצאו את עצמם לראשונה באזור השרון, מול האויב העיראקי והפלסטיני. בינואר 1949 התנהלו קרבות עזים בין חטיבת גבעתי לכוחות העיראקים על "משלטי טירה". החטיבה כבשה כמה מוצבי אויב ויום לאחר מכן ספגה מכת נגד קשה בה המשלטים נכבשו חזרה על ידי האויב ונהרגו ארבעה חיילי החטיבה.

אחרי יותר משנה של לחימה, בפרברואר 1949 החלו שיחות השלום עם מצרים ברודוס. חודשיים לאחר מכן העיראקים נסוגו מהשטחים שכבשו והשאירו את האחיזה לירדנים. בשלב זה, הלחימה נפסקה ולאחר מסע ומתן ארוך מול הסורים, שהסתיים ביולי 1949, נחתם הסכם השלום האחרון ו"מלחמת העצמאות" הסתיימה ואלברט השתחרר מצה"ל. לימים סיכם אלברט את תקופתו בפלוגה:
"היה טוב ונעים לדעת שאתה משרת בחטיבה מעולה-חטיבת גבעתי. בגדוד המעולה של החטיבה, ובפלוגה הנבחרת של הגדוד. ב'שועלי שמשון' התהלכנו בחזה נפוח, הרגשנו נבחרים מעם".

 

לאחר מלחמת העצמאות

בתקופת המלחמה התחבר אלברט אל ישראל נסיס, מפקד מחלקת "המשוריינים" (אותן משאיות שצופו בלוחות פלדה). ישראל, כמו אלברט, למד אף הוא במגמת החשמל ב"מקס פיין". השניים שילבו כוחות ופתחו באזור התעשיה בתל אביב בית מלאכה לעבודות חשמל.

לאחר "מלחמת העצמאות" המצב הכלכלי בארץ היה בכי רע. היתה זאת תקופת הצנע ולעסקים היה קשה מאוד לשגשג. בית המלאכה של השניים שרד והתקיים, אך לא יותר מזה. באותה העת החל אלברט לחשוב על על שיבה לצבא. שבועיים לאחר מכן, יוסף גבע,(1924-2014) מפקדו האחרון של אלברט מה "שועלים", שהתמנה בינתיים למפקד גדוד 52 בחטיבת גבעתי, התקשר אליו והציע לו לחזור. "המג"דים קיבלו אז ייפוי כוח להחזיר לשירות קצינים טובים. זכרתי את אלברט", סיפר גבע.

ראשית התמנה אלברט לתפקיד קצין האג"ם של הגדוד. במהרה קודם והתמנה למפקד פלוגה.
תחילה לפלוגה המסייעת בגדודו לאחר מכן לפלוגה רובאית. כוח האדם שהגיע לגדוד באותם ימים הורכב ברובו מלוחמים שהגיעו ממחנות עקורים באירופה ועולים חדשים מארצות ערב. רבים מהם לא ידעו עברית והיו בעלי מסורות ומנהגים שונים מאוד . תפקידו של אלברט היה לא רק להכשיר אותם כלוחמים אלא להיות להם מחנך. היה צורך לחבר בינהם ולהכיר להם את הארץ. היתה זאת סגירת מעגל בעבור אלברט: מזר בעצמו שלא ידע עברית כעת היה 'מורה' לישראליות.

לאחר פיקוד על שתי פלוגות אלו, גבע החליט לקדם את אלברט למפקד פלוגת הסיור, פלוגה 57, שהיוותה הגלגול החדש של "שועלי שמשון". מעבר לסיורים שגרתיים על הגבול, פלוגת הסיור שנחשבה למובחרת ביותר יצאה לא אחת לפעולות תגמול מעבר לקווי האויב הירדני .

כשהגיע אל הפלוגה כינו אותה החיילים "הקיבוץ של דייב". מתאר זאת נהגו של אלברט: "הינו מתעוררים בכל בוקר בעשר בבוקר, לא בכל בוקר מתגלחים ולא מקפידים על תספורת". אווירת ה'קיבוץ' לא היתה לרוחו של אלברט והוא מיהר לדרוש מהחיילים להקפיד על הופעה נאותה ולהגביר את המוכנות ואת כושרה של הפלוגה. כפי שניתן להבין גם בתפקידיו המאוחרים יותר, דרישותיו הקשוחות לא היוו את התמונה המלאה של אישיותו. לצד הקשיחות היתה גם דאגה גדולה לפקודיו. כל מי שביקש שיחה אישית נענה בתוך שבוע מיום הבקשה ומי מהם שרצה ללמוד ולהשלים בגרויות, ניתן לו הגיבוי לכך גם כאשר הדבר לא מצא חן בעיניי מפקדיו של אלברט.

בעת היותו מפקד פלוגה 57 חבר ותיק מ"שועלי שמשון", מתי אברוצקי, ז"ל ( 1941-2018) אמר לאלברט: "אני שולח אליך את אחי, תשמור עליו". "אם יהיה בסדר לא יזדקק להמלצתך, אם לא יהיה בסדר היא לא תעזור", השיב אלברט. אחיו, עמירם אברוצקי, סג"מ צעירהגיע הישר מקורס קצינים, אל הפלוגה לפקד תחת אלברט ובין השנים נוצר קשר ארוך שנים. כאשר השתחרר עמירם והקים את חוות "נאות הכיכר" אלברט הצטרף כשותף , היה שם לצידו ועזר בכל דרך שהיא גם בימי החופש המעטים שהיו לו. סיפר עליו עמירם: "הוא אהב לחרוש, ומי שלא ראה תלם שלו לא ראה תלם ישר מימיו, כמו סרגל!". עמירם ואשתו דרורה אברוצקי היו ונשארו חברי נפש של המשפחה, מאז ועד היום עמדו תמיד לצידן של שולה והבנות.

 

אלברט כמפקד בכיר

ב-1954, בהיותו בן 25 בלבד, נשלח אלברט לקורס מג"דים ובסיומו שב לפקד על פלוגת הסיור, עד שהוחלט שימונה לפקד על ענף חי"ר בבית הספר לחיל רגלים (בה"ד 3). לימים, לאחר מלחמת ״ששת הימים״, העיד על החשיבות הגדולה שמצא בתפקידי ההדרכה שמילא: ״בכל שנות שירותי בצה״ל, לא שימשתי כמעט בתפקידי מטה. תמיד – בפיקוד ובהדרכה, ומבחינות שונות שני אלו היינו-הך… ואם אתה משקיע התעניינות כנה בנושא, כי אז שני התפקידים נותנים מידה רבה של סיפוק״.

כאשר דדו (דוד אלעזר; 1976-1925) היה רמטכ״ל הוא סיפר שהאמין שאלברט יקבל את הפיקוד על צה״ל. ההערכה הרבה שרכש דדו לאלברט החלה בשנת 1956 כאשר דדו קיבל את הפיקוד על בית הספר לחיל רגלים. ״הוא היה מפקד שידע את רצונו. היתה לו בקיאות עמוקה במקצוע, אך לא רק זאת, אלא גם מעוף״, סיפר עליו דדו בעוד אלברט בן 27 בלבד, רב-סרן צעיר. כבר אז כמפקדו זיהה אצלו דפוס התנהגות נוסף – בעוד קצינים רבים נהגו להתרועע ולנצל קשרים אישיים לקידומם, אלברט היה מופנם יותר ומסוגר. חבריו הקרובים והמעטים סיפקו אותו. ״הוא מצא חן בעיני ונוצרה בינינו שפה משותפת. אומנם לא ידידות גדולה, הוא היה אדם סגור מאוד״. סיפר עליו דדו.

באותה שנה נערך ״מבצע קדש״. מינוי החירום של דדו במלחמה היה מפקד חטיבת מילואים והוא לקח עימו מספר קצינים בכירים מבה״ד 3, בה אלברט, לשרת תחתיו בלחימה. אלברט לחם בקרבות נגד קבוצות פלסטיניות מקומיות שהוכשרו ע״י המצרים.

אלברט המשיך לשרת בבה״ד 3 עד שנת 1958, אז קיבל את הפיקוד על גדוד 51 בגולני. בזמן פיקודו כמג״ד החלה החטיבה להשתתף בהתקפות התגמול על פעולות הטרור, מבצעים שעד כה ניתנו רק לחטיבת הצנחנים. על אחת מהפעולות המסוכנות בהן לקח חלק כמג״ד פיקד אלוף הפיקוד דאז, יצחק רבין. אלעד פלד (2021-1927), מח״ט גולני באותה תקופה תיאר את הפעולה: ״והנה, הסיור יוצא לדרך. העצבנות בחפ״ק גוברת ומדי מספר דקות מתקשר יצחק רבין אל אלברט ומבקש לדעת: ׳האם שומעים משהו?׳. עד שפקעה סבלנותו של אלברט והוא אמר: ׳המפקד, אני על הירדן, והסיור חצה אל העבר השני. ועכשיו אני מבקש לא להפריע לי״.

בשנת 1959, לאחר שמונה חודשים מכניסת אלברט לתפקיד מג״ד 51, הוחלט במטכ״ל על העברת כוח אדם משמעותית מהגדוד לשריון. בתקופה זו עברו רבים מקציני החי"ר הסבה לשריון. אלברט, שסירב זמן רב לעבור הסבה זו, השתכנע לבסוף לעשות כן.

במהלך ההסבה גילה אלברט עניין רב בצד המכני של הטנק. כפי שסיפר עליו מפקדו ב״שועלי שמשון״, עוד מאז הוא האמין שבקרב ינצח הכוח לא רק בשל נחישותו ואומץ ליבו, אלא גם ואולי בעיקר, בשל תקינות רכבו.

בסוף אותה תקופה שב אלברט, כמפקד לגדוד 52 שהפך מגדוד חי"ר בגבעתי לגדוד שריון בחטיבה 7, שהייתה אז חטיבת השריון הסדירה היחידה בצה״ל. מפקד החטיבה היה ישראל טל (טליק; 2010-1924) ובין השנים התפתחה ידידות ארוכת שנים שנבנתה על הערכה הדדית גדולה. העיד עליו טליק: ״הוא היה הפקוד היחיד שלי, שהסטנדרטים שלו היו כשלי – ואולי אף יותר״. בתפקיד זה אף פיקד אלברט לראשונה על אריה דיין (בירו; 2006-1927) שהיה תחילה מ״פ שריון ולאחר מכן סגנו. לימים, בירו ישרת תחתיו כמג״ד במלחמת ״ששת הימים״ וכמח״ט במלחמת ״יום הכיפורים״.
בשנת 1960, התמנה אלברט שוב לתפקיד הדרכה ועבר לפקד על קורס מ״פ בביה״ס לשריון, קורס (הגבוה) קורס פיקודי בכיר (ביותר) בחיל, ובשנת 1962, שב אלברט אל חטיבה 7, הפעם כסגן מפקד החטיבה תחת פיקודו של אברהם אדן (ברן; 2012-1926).

באוקטובר אותה שנה באה אל סופה תקופת הרווקות של אלברט (ביחס לאותה התקופה). בגיל 33, הוא נישא לשולה יעקבזון, דיילת קרקע בשדה התעופה בלוד ואחות במקצועה. החתונה התרחשה בצהרי יום בבית ציוני אמריקה בתל אביב. לראשונה אלברט עזב את בית אימו ועבר להתגורר עם שולה בשיכון הקצינים ״מעוז אביב״ שבפאתי תל אביב. לזוג נולדו שתי בנות: ענת וסיגל.

בשנת 1963 התמנה אלברט לסגן מפקד חטיבה 37. בין חטיבה 7 לחטיבה 37 היו הבדלים משמעותיים מאוד. בשונה מחטיבה 7, חטיבה 37 היתה חטיבת מילואים שכמעט לא לקחה כלל חלק בלחימה כלשהי, ונחשבה ארגון ייחודי בצבא. חייליה הגיעו ברובם מקיבוצים וישובים בצפון והאווירה בה היתה "קיבוצית" מאוד. חיילי החטיבה התגאו בכך שלא פעם גירשו מעליהם מפקד שלא התאים לרוח הזאת. כידוע, אלברט היה נוקשה ביחסו לענייני משמעת ולמרות זאת, בזכות המקצועיות שלו והארגון שהביא לחטיבה, שהיטיב עם לוחמי המילואים, הם קיבלו אותו. היתה זו פעם ראשונה שלאלברט היה ניסיון משמעותי בעבודה מול כוחות המילואים, שמהווים את מרבית הכוח הלוחם בצה"ל. זו היתה הכנה הכרחית לתפקיד הבא שלו, מפקד חטיבת המילואים- חטיבה 8

כמפקד חטיבה 8 עסק תחילה אלברט בהסבתה לחטיבת שריון ממוכנת, שלאחר מכן, במלחמת "ששת הימים", נטלה חלק משמעותי במבצעי ההונאה והרתק מול הכוחות המצריים, באזור כונתילה, פעולות שהקלו על המאמץ העיקרי של צה"ל בסיני ובכך התאפשרת הבקעת צה"ל בצפון חצי האי סיני. בהמשך המלחמה, בהוראת הרמטכ"ל יצחק רבין (1995-1922) עבר אלברט עם מחצית מכוח החטיבה להילחם ברמת הגולן במטרה להבקיע את המערך הצבאי הסורי. חטיבה 8 לחמה תחת אש כבדה מצד הסורים ובתנאי שטח קשים מאוד. לאחר לחימה עיקשת שבחלקה הוביל אלברט בעצמו את ההתקפה בראש הטור, תוך סיכון אישי עצום ובניגוד למקובל, הצליחה החטיבה לכבוש חלקים נכבדים מהמוצבים ברמת הגולן. חטיבה 8, יחד עם תקיפה מקבילה של חטיבת גולני, גרמה לצבא הסורי להיכנע ולסגת והביאה לכיבוש רמת הגולן.

שנה לאחר המלחמה, בשנת 1968, התמנה אלברט לסגן מפקד גייסות השריון בדרגת תת-אלוף (דרגה חדשה בצה"ל שהונהגה מאז). מפקד גייסות השריון היה האלוף ישראל טל וזמן קצר לאחר מכן החליפו אברהם (ברן) אדן. בתקופה הזו אמנם חוזקה עוצמת השריון של צה"ל אך באיטיות מסוימת. היו שסברו שצבאות ערב לא יעזו לתקוף בשנים הקרובות, אך אלברט לא היה שותף לאותה סברה והוא נלחם על חיזוקו של צה"ל בחטיבות שריון נוספות ללא דיחוי.

בתום שנתיים וחצי בתפקיד סגן מפקד גייסות השריון הוא דרש מהרמטכ"ל דדו לקיים את ההתחייבות שנתן לו קודמו – יציאה ללימודים. אלברט יצא לשנה של לימודים, שנה בה יכול היה לבלות זמן רב בחיק משפחתו. דדו הציע בפניו שני תפקידי המשך – האחד מפקד פיקוד דרום, והשני מפקד גייסות השיריון. החלטתו של אלברט היתה ברורה – הוא העדיף את מפקדת גייסות השיריון. "שם אני יכול להשפיע על דרך התפתחותו של צה"ל" אמר.

בסיום שנת לימודיו של אלברט, בשנת 1972 הוא התמנה למפקד אוגדה 252. היה זה תפקיד מעבר, עד שמפקדו לשעבר ברן יסיים את תפקידו ויפנה לו את כסא מפקד גייסות השיריון. 

 

חייו האישיים

אלברט היה בנם הצעיר של פרידה ויצחק מנדלר ז״ל. אח ליחזקאל מנדלר ז״ל.

בשנת 1962 נישא לשולה יעקובזון. השניים התגוררו עם בנותיהן ענת וסיגל בשכונת מעוז אביב, בתל אביב.

לאלברט ושולה נולדו 5 נכדים אותם לא זכה להכיר:
קמיע ואלה שפר,
פלג, רותם ונועה וינברג.

חזרה לראש העמוד >>