לפני מלחמת "יום הכיפורים"
אוגדת 252 – ״עוצבת סיני״
ב-1972 הוענקה לאלברט מנדלר דרגת אלוף .הוא התמנה למפקד אוגדה 252. איש לא תיאר לעצמו , שמלחמת "יום הכיפורים" תפרוץ בזמן הקרוב ולכן המינוי היה לשנה בלבד. לאלברט היה התפקיד ״תפקיד מעבר״ שלאחריו אמור היה להתמנות למפקד גייסות השריון וכפי שהעיד ישראל טל – אחרי תפקיד זה התכוון להמליץ עליו לתפקיד הרמטכ"ל. אוגדה 252, מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני הוקמה ב1968 מטרת הקמת היתה לאגד את הכוחות המשוריינים בסיני וכדי להקים חזית ישראלית איתנה בהגנה על הגבול בן ישראל ומצרים. בנוסף הוכפפו לאוגדה מתקני התחזוקה, בית החולים הגזרתי, מתקני המודיעין, שדה התעופה המקומי ועוד.
אוגדה 252 היתה הכוח הרציני ביותר של צה"ל", מתאר זאת תא"ל במיל' גדעון אבידור (לימים קצין שריון ראשי) שהיה קצין האג"ם של אלברט בימי מלחמת יום הכיפורים.
לאוגדה היו שני תפקידים עיקריים שונים:
1) פיקוד על הכוח שנמצא בגבול המצרי. בתפקיד זה האוגדה היתה כפופה לאלוף פיקוד דרום. תחילה אלוף הפיקוד היה אריק שרון ובהמשך, שלושה חודשים לפני המלחמה החליפו האלוף שמואל גונן (גורודיש).
2 ) "מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני" שתפקידה לאמן ולהכשיר את כל כוחות הטנקים הנמצאים בסיני, בתפקיד זה היתה האוגדה כפופה למפקד גייסות השריון, תפקיד שמילא באותה עת אלוף אברהם אדן (ברן).
מכביש הרוחב עד המים האחריות היתה בפיקוד דרום, ומכביש הרוחב מזרחה היתה באחריות גייסות שיריון.
מצב זה הוביל לקושי פיקודי ולמצבים אבסורדיים כמו החובה לנסוע על "קומנדקר" עם קסדה שהטיל אלוף פיקוד דרום גורודיש שמולאה רק לאחר שעברו את כביש הרוחב.
דמותו כמפקד אוגדה בימים שלפני מלחמת "יום הכיפורים"
לאחר שנה של לימודי היסטוריה ומתמטיקה, עליה לא הסכים לוותר על אף תחנוניו של דדו (״דרגת האלוף תחכה״), הגיע אלברט לשמש כמפקד אוגדה 252 שכאמור היתה אחראית על קו הגבול המתוח עם המצרים. עם כניסתו לפיקוד על אוגדה 252 נהג אלברט בהידוק הנהלים באוגדה מצד אחד – חבישת כובעים חובה, יציאה הביתה רק על מדי א׳, הגברה משמעותית של כמות האימונים. מאידך כדילטפח את רוח היחידה הנהיג ערבי קולנוע בערבי שבתות, ארוחות שבת משותפות אליהן הותרו משפחות הקצינים שסגרו שבת להגיע וכן ״מסיבות המפקד״ לקצונה הבכירה (בנוכחות חובה כמובן).
בעת כניסת אלברט למינוי, אריאל שרון היה אלוף פיקוד דרום. לשניים היו השקפות עולם ו'סגנון' פיקודי שונה מאוד. הרמטכ"ל דאז דוד אלעזר (דדו) העיד על המינוי של אלברט ״חזיתי שעלולות להיות לו (לאלברט) בעיות עם אריק וביקשתיו לבוא אלי ולשתפני בהן, אם יצוצו״. אך למיטב הידוע לנו, פניה אישית כזאת מעולם לא הגיעֿה. עקיפת סמכות שכזו לא התאימה לאופיו או להנהלתו הצבאית כמפקד במשך כל הקריירה הצבאית שלו. זאת על אף שהיו בין השניים חילוקי דעות בנוגע לסגירת המעוזים למשל.
עם הגעתו שב אלברט לפקד על מכרים וותיקים שהיו קציני אג"ם שלו בעבר – אמנון רשף שהיה מח"ט 14 ואברהם אלמוג שהיה מג"ד 184. מספר עליו אברהם: "אלברט השפיע רבות על המפקד שהפכתי להיות. מולו מעולם לא קראתי לו אלברט – רק המפקד או המח"ט (כשהיה מח"ט 8). הוא שמר מאוד על דיסטנס בפומבי אך כשהינו רק שנינו נשבר הקרח, למרות שלא היה בינינו פער גילאים גדול, הוא היה לי כדמות אב. בזכותו נשארתי בצה"ל." (עדויות כאלו , על היותו דמות אב תומכת ומעודדת חוזרות שוב ושוב בעדויות מפי פיקודיו. )
הקצינים הבכירים מהתקופה ההיא זוכרים אותו כמפקד דקדקן שהעמיק ורצה לדעת כל פרט ופרט. מפקד חיל האוויר ברפידים, אל״מ אליעזר כהן (או כפי שכונה – צ׳יטה), תיאר זאת: ״לפני שהתייצבתי לפניו, לכל דיווח, הייתי חייב להכין שיעורי בית. הוא רצה לרדת לעומקם של הדברים . אלברט המשיך לנהוג לפי צו מצפוני גבוה ולא איפשר פרצות שהאמין שאינן לגיטימיות גם לא לקצינים הבכירים ביותר תחתיו. לדוגמא, לא הרשה שהנהג והרכב שהגיעו למח״טים תחתיו ישמשו את נשותיהם. אמנון רשף, אב לארבעה ילדים, כבר הודיע שבשל כך הוא יהיה חייב לעזוב את סיני. המצב נפתר רק כאשר דדו הזמין אליו הביתה את כל הקצינים הבכירים ונתן פרצה מסוימת למח"טים.
״קו בר-לב״
לאחר כיבוש חצי האי סיני העצום והגבול הארוך החדש עם מצרים התגבשה בצה"ל אסטרטגית הגנה שהושתתה עוד לפני הגעתו של אלברט והתבססה על פריסת מעוזים מוגנים מפני ארטילריה לאורך כל מאה ושישים הקילומטרים של התעלה. מהמעוזים ניהיה ניתן לתצפת על קו הגבול ולהשיב אש במידה ותהיה חציה של כוח קומנדו מצרי , דבר שקרה לא פעם במלחמת ההתשה.
בשיא היו 28 מעוזים פרושים לאורך התעלה. המעוזים מוקמו באזורים שבהם היה צפי מודיעיני ליכולות הצבא המצרי לחצית התעלה ובנוסף היו מספר מקבצי מעוזים באזורים שנחשבו פחות אסטרטגיים ,מעוזים אלו חלשו על שטחים גדולים והיו מבודדים יותר, כך יצא שלעתים בין מעוז למעוז היו עשרה קילומטרים בלתי מאוישים. חוליות קומנדו מצרי נכנסו לא פעם למרחבים אלו ותקפו שיירות אספקה ומעוזים מבודדים.
כדי לתגבר את קו המעוזים , צה"ל בנה קו נוסף מרוחק יותר שנקרא קו התעוזים שאויש ע״י כוחות שריון ותותחנים. הקווים חוברו ביניהם על ידי כבישים שנבנו בתקציבי עתק. לכל זה נוספו גם רמפות גבוהות מיוחדות שנבנו בעמדות תקיפה אסטרטגיות, כדי לתת לטנקים הישראלים יתרון גובה חשוב.
זוהי בקצרה תפיסת ההגנה שנקראה ״קו בר-לב״, על שם הרמטכ״ל באותה התקופה – רב אלוף חיים בר לב. תפיסת ההגנה הזאת ספגה ביקורת ע״י האלופים ישראל טל (טליק) ואריאל שרון. הם האמינו שבמקום מעוזים יש לפרוש כוחות שריון גדולים בקו מרוחק יותר ולבצע בו פטרולים תכופים וקבועים על ציר התעלה. הדרג המדיני לעומתם , חשש שכיבוש מצרי של הגדה המזרחית, קצר ככל שיהיה, יהווה ניצחון מוראלי למצרים ועל כן התנגד להצעה.
כוונתו של האלוף אריאל שרון היתה ש במידה ותפרוץ מלחמה יפונו מיד כל המעוזים, ואכן כשהתמנה לאלוף פיקוד דרום, בשל תפיסותיו, צמצם את מספר המעוזים הפעילים ל-18 ובהם שירתו כדרך קבע פחות מ500 חיילי מילואים.
האלוף גונן (גורודיש) היה אלוף פיקוד דרום בחודשים שלפני המלחמה ובמהלכה, סבר אחרת, הוא ראה את חשיבות המעוזים במלחמה, באיתור ראשי הגשר המצרים ועזרה בצליחה ישראלית נגדית במקרה של צליחה מצרית, בכל מקרה, לאחר כניסתו לתפקיד החדש החלו גורודיש ואלברט לתכנן כיצד להחזיר כוח למעוזים שסגר שרון. ההחלטות שלהם בעניין לא הספיקו להיכנס לתוקף לפני המלחמה.
תוכניות המלחמה
בצמרת הביטחונית סברו שכמקובל בצה"ל, במידה ותיפתח מלחמה, יש לחתור מהר ככל שניתן ללחימה בתוך שטחי האויב. התוכנית היתה שאוגדה 252 תהיה אחראית על בלימת הצליחה המצרית, בעוד שכוחות המילואים ידאגו לצלוח כמה שיותר מהר לעבר המערבי של התעלה. תוכנית הבלימה נקראה "שובך-יונים" ועיקרה היתה בלימת הצליחה על ידי התפרסות של שתי חטיבות טנקים סדירות בגבול התעלה וחטיבת טנקים נוספת כעתודה. הסברה היתה ש-300 טנקים (כל חטיבה מנתה כמאה טנקים) בסיני יספיקו כדי לבלום מתקפה מצרית רחבה ככל שתהיה. המטרה היתה תמיד לצלוח מהר מאוד באמצעות כוחות המילואים.
התוכנית התבססה על גיוס מילואים מראש במידה ותפרוץ מלחמה, ע"י תוכניות תקיפה נוספות כמו "צפניה".
בשנה שבה שירת אלברט כמפקד אוגדה 252, פעל להרחיב את תוכנית ״שובך-יונים״ ולהגביר את במוכנות מפני מתקפה מצרית רחבה יותר ממה שצפו עד אז. אלברט עשה זאת על אף שבזמנו תקיפה כוללת שכזו נתפסה כבלתי אפשרית ו"ראיית שחורות מיותרת", לא רק אצל בכירי אגף המודיעין והדרג המדיני אלא גם בקרב קצינים בכירים מהאוגדה.
בנוסף ראה אלברט את קו המעוזים המדולל כחולשה וביקש להגדיל את כמות החיילים במעוזים, עניין נוסף שלאלברט היה אקוטי אף יותר היה איום טילי הסאגר הסובייטי. אגף המודיעין התריע שהמצרים קיבלו מאגר טילי נ"ט לטווח של עד 3 קילומטרים. בצה"ל לא ייחסו לכך חשיבות גבוה. בפועל – במלחמת יום הכיפורים הגביהו המצרים את הראמפות מהצד שלהם כך שהיו גבוהות בהרבה מהרמפות של צה"ל , אלברט ראה וחשש שהמצב יתן יתרון יחסי של המצרים ויאפשר להם לירות טילי נ״ט לעבר טנקים שלנו, מה שאכן קרה. תוכניותיו לבנות ראמפות נוספות שיהיו רחוקות מטווח הסאגר ותיגבור כוחות המעוזים – סורבו גם הן.
הדרג המדיני והפיקוד הבכיר בצה״ל, שהיה משוכנע ש״לא צפויים שינויים ומצב הרגיעה ימשך גם בשנת 1974״, החל בתהליכים של קיצור משך השירות משלוש שנים לשנתיים וחצי. במסגרת תוכנית הצמצום, חטיבה 14 אמורה היתה להיסגר בהמשך וכוח האוגדה דולל. בכל חטיבה קטן הכוח מתשע פלוגות טנקים לשמונה, גם כמות כוח החרמ״ש (חיל רגלי ממוכן ומשוריין) צומצם.
כאשר הרמטכ"ל דדו הודיע על הצמצום למפקדים : אברהם אלמוג, מג"ד 184 בחטיבה 14 שבמסגרת תוכנית הצמצום איבד פלוגת טנקים, מחה על כך: "אמרתי לדדו: 'הרמטכ"ל שיש שלב שבו כמות גוברת על איכות'. לפי התוכנית הזאת אנחנו עמדנו עם 25 טנקים מול 500". דדו השיב שאין מה לדאוג, המודיעין ייתן התראה של שלושה ימים לפחות במקרה של עימות זמן שיאפר גיוס מילואים כמתוכנן. "
הימים שלפני מלחמת "יום הכיפורים"
מתחילת ספטמבר החלו להגיע מהמעוזים תחת פיקוד אוגדתו של אלברט דיווחים אודות פעילות רבה מהעבר הנגדי של תעלת סואץ. חיילים במעוזים ראו קצינים מצרים בכירים מבקרים בתכיפות את קו המים, כוחות חייל הנדסה מכשירים מסלולים אל התעלה ומקימים חניוני רכב קרובים לחזית.
המודיעין הישראלי לא התרגש, כל הדיווחים מהתצפיות בחזית תאמו תרגיל רחב היקף בשם "תחריר" שחזר על עצמו בצבא המצרי כל שנה, תרגיל שאת תוכניותיו הכיר. המודיעין הישראלי ובכל זאת היו סימנים מחשידים. קמ"ן (קצין מודיעין) חטיבתי נשלח לתעלה לתצפת אחרי קציני הנדסה מצרים שצללו בתעלה וככל הנראה פינו ממנה מוקשים. אלברט הגיע עם גורודיש לשמוע את מסקנות הקמ"ן אך על אף עמדתו של אלברט שתמך בחשדות הקמ"ן , גורודיש סירב לקבל אותן: "אני כאן כדי לחשוב, שהקמ"ן ידווח רק על מה שראה".
אלברט הבין סופית שעומדת לפרוץ מלחמה בערב ראש השנה . במסיבה המסורתית של הקצונה הבכירה בלשכת הרמטכ"ל, שם פגש קצין אחר שסיפר לו על התעצמותם של הכוחות הסורים בגבול הצפוני. "אז מדוע אתם שותקים?" מחה אלברט, " הרי זו מלחמה".
כל זאת מתרחש כאשר שנת שירותו של אלברט בתפקיד מפקד אוגדת 252 עומדת להגיע לקיצה. אלברט היה אמור לעזוב את תפקידו להתמנות למפקד גייסות השריון ב-7 באוקטובר, יום אחרי התאריך בו פרצה המלחמה. בשל המצב המתוח, במקום להתכונן חילופי התפקידים, אלברט מצא עצמו מתכונן למלחמה. שיא האבסורד למצב הנוכחי היה במסיבות הפרידה שנערכה לו. האלוף במיל' אמנון רשף מתאר את מסיבת הפרידה של אלברט מקציני חטיבה 14: "זה היה מפגש מאוד סוריאליסטי. הוא אמר 'אני אמור לעזוב בשבוע הבא אבל כנראה שלא אעזוב…
הוא היה בטוח שהמלחמה ממשמשת ובאה והשתדל להחדיר בנו את תודעת הכוננות"
את הדברים האלה אומר אלברט בזמן שמתרוצצים בתל אביב שלישי היחידות לקנות לו מתנות פרידה, (צנועות מאוד על פי בקשתו.)
על אף שכהרגלו שמר על קור רוח, אלברט מצא את עצמו בין הפטיש לסדן. גדעון אבידור, קצין האג"ם, מספר על המצב המורכב: "מבחינת סגל האוגדה, היה ברור שיש להם מעט מאוד סמכויות. אתה לא יכול להוריד עוד כוחות לקו…אתה לא יכול אפילו לחמש את הטנקים ולהרוויח עוד שעתיים, גם לזה אתה צריך אישור".
בכל זאת, ניסה אלברט לקדם מספר צעדים בגבולות סמכויותיו כמפקד האוגדה.
ב-2 באוקטובר החליט, על אף ניסיונות בכירים ממנו להרגיעו, על העלאת רמת הכוננות לרמה הגבוהה ביותר. מעתה כל הכוחות יהיו בכוננות 5 דקות למלחמה, בוטלו חופשות של קצינים ואנשי קבע, תוגברו אבטחת נ"מ, סיורים ותצפיות ועוד. אלברט ביקש גיוס מילואים אך לא קיבל אישור. הלכה למעשה, מעתה והלאה למרות שאף אחד לא הכיר בכך באופן רשמי בתוך האוגדה, כנראה כדי לא לעורר את חמתם של הפיקוד הבכיר או הדרג המדיני, היתה האוגדה במצב הכוננות הגבוה ביותר , כוננות ג' מבלי להכיר בכך.
ב-3 באוקטובר העבירה האוגדה לפיקוד , דו"ח שכותרתו: "תנועות בלתי – שגרתיות של כוחות האויב" בה צוין בין היתר קידום של ארטילריה לקו המים וקידום ציוד צליחה בגזרת אל-בלח ובגזרה הדרומית. אלברט שראה בכך אזהרה קריטית למלחמה אפשרית ביקש לוודא שקצין המודיעין הפיקודי קרא אותו. הדאגה מכך שמצב זה אינו תרגיל אינו תרגיל כי אם התכוננות למלחמה הלכה והתגברה, הכוחות כולם מתקדמים אך אף חלק מהכוח לא מראה סימני התקפלות או סימן לסיומו של "התרגיל ". "בכל שיחה עם המטה הכללי, נאמר: חבר'ה תירגעו" מספר קצין האג"ם. "התחושה שהתקבלה אצלנו היתה שאם הם כל כך בטוחים בעצמם אז אולי הם באמת יודעים מה קורה". באותו יום יוצאת ביוזמת אלברט גיחת צילום אווירי לקו התעלה. לרוע המזל עקב תקלה במצלמה נשרף הפילם.
ב-4 לאוקטובר יוצאת גיחת צילום נוספת. בלקט מודיעין מיום הזה נכתב כך: "נמשכת הכוננות העליונה בצבא המצרי. הכוננות תחזור לשגרתה ביום א' הקרוב, 7 אוק' 73, מועד בו צפוי סיום התרגיל הבינזרועי".
ב-5 באוקטובר לפנות בוקר, יום לפני המלחמה, הגיעו למטכ"ל חומרי הצילום מהגיחה שנעשתה יום קודם לכן. אלברט שלח את הקמ"ן שלו להיות יחד עם המפענחים. באותו לילה מגיעים הממצאים. אלברט מסתכל עליהם, מבין את חומרתם ומחליט לעשות מעשה. הוא מתקשר אל ביתו של קצין האג"ם של פיקוד דרום ומעיר אותו משנתו. קצין האג"ם התקשר למחלקת המבצעים במטכ"ל ודרש להפסיק מיד את כל חופשות החג. הצילומים הראו התעצמות גדולה ממה ששיערו במטכ"ל, ובעיקר סימנים לציוד צליחה רחב היקף. למרות זאת, עדיין, עיניהן של קציני המודיעין סירבו להיפקח. בולטת לדראון עולם אמירת ראש אמ"ן זעירא מאותו היום, יום לפני המלחמה, "כל הדברים לא משנים את ההערכה הבסיסית שהסבירות למלחמה ביוזמת מצרים וסוריה היא עדיין מאוד נמוכה… ואפילו נמוכה מהנמוכה".
על אף המשך עצימת העיניים, הגיחה לא היתה לשווא. ספקות החלו לחלחל בפיקוד הבכיר בנוגע לביטחון המופרז של המודיעין הישראלי. בזכות זאת תוגברה האוגדה –
בחטיבה 460 מבית הספר לשריון ובעוד מספר תותחי ארטילריה מבית הספר לתותחנים. ללא תגבור זה עלולה היתה המלחמה להיראות אחרת לגמרי.
ב-6 באוקטובר לפנות בוקר מגיעה פיסת מודיעין ששינתה את תודעת הפיקוד הבכיר והדרג המדיני. שדר מראש המוסד זמיר לאחר פגישתו בלונדון עם הסוכן המצרי, אשרף מרואן, שהודיע כי תפרוץ מלחמה. ראש המוסד העיד לאחר המלחמה כי בשדר ששלח כתב שהמלחמה תפרוץ "עד הערב". אך כפי שניתן לראות בגלל טעות בפענוח התשדיר נכתב כי המלחמה תפרוץ "לפנות ערב". כך קרתה טעות מודיעינית נוספת שגרמה לכך שהצבא התכונן למלחמה שתפרוץ באותו היום בשעה 18:00 למרות שבפועל פרצה הרבה לפני.
מהלך מלחמת "יום הכיפורים"
6 באוקטובר, 1973, היום הראשון למלחמה
בשעה 8 בבוקר כינס אלברט אצלו במפקדה את קבוצת הפקודות האוגדתית במטרה לרענן את תוכניות ההגנה וההתקפה ולעדכן את חטיבת 460 ("חטיבת גבי") שזה עתה הצטרפה לכוח האוגדה. בשעה זו, למרות המצב המתוח באוגדה, כמות הכוח שנמצא על קו הגבול היה כבשל שגרה. חטיבה אחת בלבד – חטיבה 14 היתה פרוסה על כל הגבול הארוך בעוד חטיבה 401 ו460 חנו במרחק של מספר שעות נסיעה ממנו.
בשעה 10, בעת קבוצת הפיקוד עוברת פעם נוספת על תוכניות המלחמה, הגיע טלפון מאלוף הפיקוד שזה עתה חזר מפגישה במטכ"ל. אלברט יוצא לחדר אחר לקבל את השיחה וכששב הוא מדווח לפקודיו שבשעה 18:00 תהיה שעת ה-"ש". לא ברור מה יתחולל בשעה הנקובה, אולי יגמר התרגיל ואולי תפרוץ מלחמה. על החטיבות ה"עורפיות" – 401 ו-460 להיות ערוכות בשעת ה-"ש" לפריסה בחזית על פי תוכנית "שובך יונים". בנוסף מדווח אלברט שלא ניתן לו אישור לפרוס את הכוחות העורפיים קדימה, ואף לא לקדם את הטנקים של חטיבה 14 לעמדות התקיפה הקדמיות, מחשש שתנועת הכוחות הישראלים תתפרש כפרובוקציה, שתסלים את המצב. הדבר היחיד שאושר בשיחה לעשות, לבקשת אלברט, היה להקדים מעט את המוכנות ל"שובך יונים" להיות ערוכים למלחמה בשעה 16:00.
סגנו של אלברט, תא"ל ברוך הראל, מחה על ההחלטה של אלוף הפיקוד והציע להתחיל לקדם כוחות לקדמת התעלה. אך אלברט לא היה אדם שמפר פקודה מפורשת שניתנה לו. בדיעבד מספר קצין האג"ם אבידור כי ככל הנראה מוטב היה שאלברט החליט לציית לפקודה. כשהתחילה המלחמה כוח רב של חטיבה 14 שלפי תוכנית "שובך יונים" מיהר לתעלה לאתר ולפוצץ את הגשרים המצרים נקלע למלכודות והופתע מכוחות הנ"ט הרבים של הצבא המצרי. אילו חטיבה 401 היתה פרוסה בקו הקדמי ומנסה לנהוג על פי התוכנית באופן דומה, סביר להניח שרבים מכוחותיה היו נפגעים.
ב–11:30 נקלט שידור מתצפית האו"ם: "ספיישל טיים צ'ק" שמשמעותה היתה עוד מימי מלחמת ההתשה : כוננות ספיגה מהפגזה. בעקבות כך ניתן אישור לחמש את הטנקים ולהכין אותם מחוץ לבסיסים בהיכון לתנועה, אך שוב לא ניתן האישור לקדמם לעמדות התקיפה. לאחר מכן יצאה הוראה ממפקדת האוגדה לפנות כמה מהמעוזים הקטנים והפגיעים ולהכין את הכוח לכוננות ספיגה.
"בשעה 13:30 התקשר אליי אלברט והכריז על כוננות מלחמתית", נזכר אמנון רשף, "ובשעה 13:47 היבבן (כלי שהותקן במעוזים ונועד להתריע כאשר מטוסים מצרים חצו את התעלה) התחיל לייבב בכל מכשירי הקשר כשבמקביל 2400 כלי ארטילריה מצרים ירו לעברנו. התחושה שלי הייתה שהמדבר רועד."
טלפונים החלו לשטוף את חדר המלחמה האוגדתי ברפידים ודיווחו על תקיפה מצרית כוללת. עתה הגיע גם טלפון, אבסורדי משהו, מאלוף הפיקוד שחזר מפגישה נוספת מהמטכ"ל עם פקודות חדשות: :להוריד את חטיבה 401 לגזרתה. אלברט השיב: "המפקד, ברגע זה יורדים עליה מטוסים מצריים", ובכך למעשה עדכן אותו שמלחמת "יום הכיפורים" כבר פרצה.
הודות לפקודה של אלברט לפרוס את כוחות 401 מחוץ לחניוני הקבע שלהם, נמנעה פגיעה משמעותית בכוחות אלו על ידי חיל האויר המצרי והם החלו לנוע במהירות לעבר הקו הדרומי של התעלה. חטיבה 460 נשלחה כמתוכנן ב"שובך יונים" להוות כוח עתודה במחנה טסה (מפקדה של חטיבה שאיישה את הקו). "אלברט ניהל את כל זה בקור רוח, בשקט, לא התרגש…כמו שזה צריך להיות מנוהל." מספר עליו קצין האג"ם. עד שהגיעו הטנקים אל עמדות התקיפה הקדמיות (הראמפות) חלקן כבר נכבש על ידי המצרים והיה צורך להילחם בהם כדי להשתלט בחזרה על העמדות.
מהמעוזים החלו להגיע דיווחים על כוחות מצרים שמתקדמים לעברם. הכוח הישראלי הגיע אל המעוזים בשעות הראשונות של המלחמה, חלקם ביקשו להתפנות אך אישור כזה לא ניתן על ידי אלוף הפיקוד. רק לאחר מכן הוחלט לפנות חלק מהמעוזים, אך לרבים מהם היה זה מאוחר מדי, המצרים התקדמו וחסמו את מעבר גישה לרוב המעוזים. ביום הראשון למלחמה פונה רק מעוז אחד – "אגרופית".
אלברט מקבל דיווחים על אבידות רבות בצד הישראלי. כמו כן מתחילה להתבהר תמונת כישלון המודיעין לא רק בהתרעה על המלחמה אלא גם בהבנה כיצד יתקפו המצרים. "שובך-יונים" היא תוכנית שהתבססה על הסברה שהצבא המצרי יצלח את התעלה באמצעות מספר גשרים גדולים בודדים ועל כן על תפקיד האוגדה העיקרי היה לאתר את אותם גשרים ולחסל אותם. אך המצרים צלחו בהמוניהם, מהר מאוד ובאופן שווה. אלברט מבין מה שלפיקוד הבכיר ייקח רק עוד כמה ימים להבין – זאת מלחמה אחרת לחלוטין ממה שחשבו שתהיה. "שובך-יונים" עליה התאמנה האוגדה זמן רב כל כך כבר אינה רלוונטית ועל כן הוא מבין שיש לפעול אחרת. אלברט מחליט על ביטול כוח העתודה בטסה ופיזורו בעיקר בגזרה הצפונית שספגה את המהלומה הקשה ביותר.
ב-8 בערב מתבהרת תמונה מדאיגה, מתוך 290 הטנקים שעמדו לרשות האוגדה בתחילת המלחמה נותרו כעת רק 70 טנקים תקינים. באותו הלילה הוציא אלברט פקודה נוספת – להפסיק לנוע לקו המים בחושך ולחכות ליום המחרת. אך טנקיסטים רבים ששמעו את זעקות חבריהם במעוזים התקדמו בכל זאת עם הטנקים שלהם לעזרתם ונקלעו שוב לקרבות קשים ולירי נ"ט מעבר התעלה.
אלברט לא התרגז על אי ציותים כאלה, כלמוד קרבות הוא הכיר את הלך הקרב, ניסה לתת למפקדים בשטח כמה שיותר גב וחופש פעולה. לסובבים בחמ"ל התנהגותו ניראתה חריגה, אך למי שהכיר אותו עוד מיימי מלחמות קודמות הדבר לא הפתיע, כזה הוא היה בעת מלחמה. מסביר עליו סגנו, תא"ל ברוך הראל: "באימונים או בתרגיל יכול היה לרדת לחיי מפקדים שלא ביצעו פקודות עד הסוף…אך עתה בזמן לחימה , כאשר לא מולאה פקודתו – לא שאל מדוע".
7 באוקטובר, היום השני למלחמה
ב-7 באוקטובר חלו שתי תמורות מרכזיות הנוגעות לכוח הלחימה הישראלי בסיני. הראשונה לחיוב – החלו להגיע לסיני כוחות מילואים. מנגד התמורה השניה היתה שחיל האוויר, עליו הסתמכו כוחות היבשה, נקרא להציל את הגזרה הסורית ולא הגיע כמעט כלל לסיני.
בנוסף, בבוקר ה-7 לאוקטובר מתבסר אלברט על העברת אחריות גזרת צפון התעלה, יחד עם חטיבת 460, לידי אוגדת 162 של ברן. לגזרה המרכזית תגיע בצהריים אוגדה 162 של אריק שרון שייקח גם את הפיקוד על חטיבה 14. אוגדה 252 של אלברט תדאג מעתה ללחימה בגזרה הדרומית, תחת פיקודה תישאר חטיבה 401 של שומרון ויתווספו אליה בהמשך גם חטיבת המילואים 164 בפיקוד תא"ל אברהם ברעם, חטיבה 8 (אז 875) בפיקוד תא"ל אריה בירו (חברו הותיק של אלברט) ועוד גדוד צנחנים.
באותו היום עוד לפני שהגיע שרון עם אוגדתו, מגיע לביקור בקו שר הביטחון משה דיין ואיתו גם אלוף הפיקוד גורודיש. שר הביטחון מציע לסגת כמאה וחמישים קילומטרים עד קו ההרים. גורודיש דוחה את הצעתו ומחליט שהכוח ייסוג עד כביש החת"ם המרוחק כ-6-5 ק"מ מהתעלה ושכביש הרוחב המרוחק כ-15 ק"מ מהתעלה הוא קו אחרון שאותו אסור לעבור אלא אם כן תתרחש מפלה נוראית.
כך מצא את עצמו אלברט מפקד על הנסיגה הראשונה שידע צה"ל מאז מלחמת העצמאות.
אלברט החליט לעבור מהחמ"ל המרוחק ברפידים אל הבונקר במיתלה יחד עם קומץ קצינים. למעשה כל מלחמת האוגדה נוהלה מחפ"ק קטן למדי מאויש על ידי מספר קצינים אותו ניתן היה לספור על כף יד אחת. אלברט עשה זאת משתי סיבות. הראשונה היא שבניגוד לתורת הלחימה ה"יבשה" בה נהוג כי המח"טים מגיעים לדיווחים במפקדה, אלברט אימץ לעצמו גישה בה הוא הגיע אל המח"טים לנקודה בה הם לחמו, במקום להביא אותם אליו. בגישה זו נקט אלברט לאורך כל המלחמה. הסיבה השניה היתה שמהבונקר במיתלה היה קשר עם המעוזים, קשר שלא התאפשר מהחמ"ל ברפידים. היה לאלברט חשוב להיות להיות מודע למה שקורה בשטח ללא תיווח, זאת על אף שהמיתלה היה בטווח הארטילריה המצרית והופגז פעמיים ביום.
באותו יום סייר אלברט עם דן שומרון כדי להבין האם ניתן יהיה לחלץ את המעוזים הדרומיים. לשאלתו בעניין ענה המח"ט: "אולי אוכל להגיע. אך כל ניסיון כזה יעלה בגדוד טנקים. ההחלטה שלך". השיב לו אלברט בקושי רב: "טוב, לא ננסה. המעוזים יחזיקו מעמד עד מלחמת הנגד ואז נגיע אליהם". בכלל, כנגד מימדי ההתעצמות המצרים והאבידות הקשות מאוד של כוח האוגדה החליט אלברט על השהיית ההתקפות הנגד ובאין חיל אוויר ישראלי בסיני הצבא המצרי שיקם את גשריו שנזוקו במהלך ליל הקרבות הראשון והחל להתבצר ולחזק את אחיזתו בעבר התעלה המזרחית. לאחר עשרים וארבע שעות מפרוץ הלחימה כמאה אלף חיילים מצרים צלחו את התעלה ויותר מאלף טנקים.
בשעות אחה"צ הועברה האחריות לאריאל שרון על הגזרה המרכזית ואלברט שכבר מנהל את המלחמה מהחפ"ק שבמתלה פקד מעתה על הגזרה הדרומית. לקראת חצות הגיעו מח"טי המילואים לתדריכים אצל אלברט, אך חטיבותיהן היו עוד במרחק של כמה שעות מהיעד. היו אלה שעות מתוחות מאוד. מול הכוח הטנקים של האוגדה , מצידה השני של התעלה, שהתה הדיוויזיה הרביעית המצרית וכל הסימנים הראו שבכוונתה לצלוח בזמן הקרוב. ברור היה שבמידה ו הדיוויזיה הרביעית תחצה לפני הגעת כוחות המילואים יצטרך אלברט לפקוד על נסיגה משמעותית.
ב-4 בבוקר הסתיימה הציפייה. למרבה המזל הדיוויזיה לא צלחה עד לשעה זו את התעלה וחלק גדול מכוחות המילואים הספיקו להגיע. אלברט מודיע – תוכנית הנסיגה מבוטלת.
ה-8 באוקטובר, היום השלישי למלחמה
"אנחנו אמרנו שאם צריך לתקוף אז לפחות עם שתי אוגדות. לאורך כל המלחמה לא יזמנו התקפות כי לפי הערכות שלנו לא הינו מסוגלים לכך. אריק וברן תקפו , אבל לנו היה ברור שזה לא הולך." מעיד קצין האג"ם גדעון אבידור. המצב הקשה בשלב הזה של מלחמת יום הכיפורים כבר התברר בחפ"ק של אלברט, כבר קודם. האויב חזק משחשבנו. אך במטה הכללי ההבנה ככל הנראה עוד לא נחתה וירדה הוראה לתקוף את כוחות המצרים. "
בקבוצת הפיקוד הוחלט על מתקפה ישראלית רחבה בגזרה הצפונית ע"י אוגדה 162 ובגזרה הדרומית ע"י אוגדה 143 אליה תצטרף אוגדה 252. הכוח של אלברט החל להיערך למתקפה המשולבת של שתי אוגדות שבמסגרתה תוכננה חבירה למעוזים. אך בעקבות כישלון המתקפה הצפונית הכוח של שרון נאלץ להסתובב ולעזור לאוגדה 162 בצפון התעלה. אלברט לקח על עצמו להודיע למעוזים את הבשורה הנוראה – היה יום קרב קשה בו הפסדנו, ובצער רב אומר לחלקם "לא נראה לי שצה"ל יגיע אליכם".
בצהרי אותו יום החלה מתקפה אימתנית של המצרים לעבר המעוזים. בקשר שהיה בחפ"ק נשמעו זעקות ארבעת המוצבים שבגזרתו.
"בעקבות הכישלון מקבל הפיקוד על הראש, עכשיו הוא מבין שיש פה משהו אחר לגמרי. כיוון שאנחנו ידענו את המצב לא יזמנו כלום, התעסקנו בעיקר במעוזים, במזח." אומר גדעון.
באותו ערב כונסו שוב מפקדי האוגדות במוצב פיקוד דרום יחד עם הרמטכ"ל ושר הביטחון. האווירה מצד המפקדים היתה קודרת והם היו עם עיניים אדומות, מפוייחים ולא מגולחים. לעומתם, כהרגלו, מגיע אלברט מגולח, נעליו מצוחצחות ודיבורו שקט ומאושש. כעת הוחלט לשנות גישה ולהימנע מלקיחת יוזמות שיגררו אבידות רבות.
אלברט עדכן את המח"טים על הפקודות החדשות המורות על בלימה. ובכל זאת הורה על נקיטת יוזמות קטנות מול טנקי האויב שמנצלות את עדיפות השריון הישראלי בקרבות תוך כדי תנועה ובכך דולל בהדרגה כוח השריון המצרי.
המעוזים
במרחב הדרומי אותו תפסה אוגדה 252 החל מיומה השני של הלחימה ,היו ארבעה מעוזים – "בוצר", "מפצח", "הכפר" ו"המזח". במעוז "בוצר" שהיה בחלקה הצפוני של הגזרה נצורים כחמישים חיילים. בלילה שבין ה-8 ל-9 באוקטובר יוזם אלברט מבצע חילוץ בעזרת חטיבה 401 וכוח ארטילרי אל אנשי המעוז. מתפתח קרב אש קשה בין כוחותינו לכוחות המצריים הסובבים את המעוז אך בחסות העלטה אנשי המעוז מצליחים לרוץ קילומטר עד לכוחותינו. בשעה 4 לפנות בוקר דווח ע"י מפקדת האוגדה לפיקוד דרום: "הכוח מ'בוצר' פונה בהצלחה וקרב אל קווינו". בדיעבד נודע כי המצרים תיכננו לעלות על המעוז בבוקר שלמחרת ולכבוש אותו.
לרוע המזל, גורלם של המעוזים האחרים היה שונה. ב-8 באוקטובר נכנע מעוז "מפצח" וב-9 נפל מעוז "הכפר". מי ששרד את ההתקפות נלקח בשבי. רק מעוז "המזח" שרד בינתיים למול התקיפות המצריות. קור הרוח של מפקד "המזח" ואנשיו ונחישותם למול ההתקפות המצריות היוו סמל ומופת בעיני אלברט. היה ברור שמהיבשה לא יהיה ניתן לשחרר את אנשי "המזח" ולבקשת אלברט החלו להתניע מבצע חילוץ דרך הים. מפקד שייטת 13 הגיע לקו לראות האם ניתן לבצע את המבצע השאפתני. לאחר הבדיקה הוא פסק, בגיבוי מלא של מפקד חיל הים, שלא ניתן. אלברט ביקש והפציר בכל זאת, הזכיר שהם התקוה היחידה של המעוז.
לבסוף הם נעתרו לקחת על עצמם את המשימה. בחסות הלילה צוות של שייטת 13 ניסה להגיע אל המעוז אך התגלה כקילומטר ממנו ונאלץ לשוב על עקבותיו לאחר שנפתח לעברו אש. בכך גורלהו של צוצב המזח" נקבע סופית. בכל אותה העת מדברים אלברט וגדעון בקשר עם לוחמי המזח ומנסים לחזקם.
הדיונים סביב השאלה האם על "המזח" להיכנע מתגברים, המשורר חיים גורי שנכח בויכוח בין אלברט לבין אלוף הפיקוד לשעבר צ'יץ', מתאר את הפער בין הדעות. צ'יץ' סבר ש"המזח" הפך לסמל של גבורה בכל העם ושכניעה תהיה פגיעה קשה מדי במורל העם, הירוד מאוד גם כך. מנגד מחה אלברט ואמר שלא יורה להם להילחם עד המוות אם אין כל סיכוי לחלץ אותם: "אינני מוכן להילחם בסמלים על חשבון חיי אדם".
ב-12 באוקטובר הגיעה האישור מהמטכ"ל לדרישת אלברט – "המזח" יכנע בתיווך הצלב האדום.
ה-13 באוקטובר, 1973
המצרים לא יזמו בשבוע הלחימה הראשון תוכנית תקיפה משמעותית ועיקר מאמציהם היה בביסוס אחיזתם בעבר המזרחי של התעלה. הסורים החלו ללחוץ על סאדאת לבצע תקיפה משמעותית בגזרה שלו שתכריח לרכז יותר כוחות ישראלים דרומה. סאדאת נעתר ללחצים והורה ב12 באוקטובר לגנרלים שלו לתכנן מתקפה ליום המחרת. תוכניות המלחמה החלו להירקם אך הגנרלים ביקשו לדחות את המתקפה. סאדאת הסכים לדחות את המתקפה ל-14.
לרוע המזל, העדכון על דחיית המתקפה ביום לא הגיע לחטיבה ה25 המצרית. היא יצאה כמתוכנן למתקפה ב-13 באוקטובר בבוקר מול חטיבתו של אברהם ברעם. באותו בוקר התרחשה כניעת מעוז "המזח". אלברט למרות שיזם את הכניעה התקשה להיות נוכח בה בפועל, הפקיד בידי קצין האג"ם שלו את הטיפול בכניעה וטס לצפות בקרבות ולבקר בחטיבה 164 בה התחולל החל מהבוקר הקרב מול חטיבה 25 של האויב.
סא"ל אמיר גדרון, טייס המסוק מאותה טיסה, מספר על בוקר יום נפילתו של אלברט. "את כל הקשר ניהל אלברט דרך מערכת הקשר המסוק וכך שמענו גם אנחנו. היה ברור לי לגמרי שמתנהלת לחימה מאוד קשה. אנשים זעקו לעזרה…היה ממש קשה. הוא כל הזמן ניסה להרגיע את הכוחות הלוחמים בשטח ולחזק אותם. בשלב מסוים הוא דיבר עם קצין שהיה לגמרי היסטרי, ואז הוא הפסיק לדבר בקודים, פנה אליו בשמו ואמר לו זה אני אלברט, 'אני פה איתך, אל תתייאש'. זה היה מדהים, ראית איך הוא נותן כוחות לאנשים שלו."
המסוק בו טסו טווח בירי ארלטילרי שהלך ונהיה מדויק יותר ועדיין אלברט התעקש להמשיך ולראות את הקרבות בעצמו מהמסוק, על מנת שיוכל לעזור למח"ט לנהל את הלחימה על הצד הטוב ביותר. "הוא המשיך לנהל את המלחמה והפגזים הלכו והתקרבו, באיזה שהוא שלב המסוק ממש הזדעזע מהפגזים ואז הוא אמר לי בוא נצא מכאן", מספר גדרון. "אחרי שעתיים של טיסה היינו צריכים לתדלק. נחתנו במצבור נפט שהכין חיל האוויר. התחלנו לתדלק ידנית מהמשאבה. אנחנו מתדלקים את המסוק חבית אחרי חבית. פתאום אני רואה את אלברט מוריד את החולצה, מקפל אותה יפה ושם אותה בצד, בא אלי חצי ערום ואומר לי – עכשיו תורי. אמרתי לו אלברט, השתגעת? אתה מפקד החזית תנוח כמה דקות. הוא אמר לי 'אנחנו צוות', לקח את המשאבה והתחיל לתדלק. הצטערתי שלא היתה לי מצלמה לצלם את מפקד עוצבת סיני באמצע המלחמה עוצר ומתדלק מטוס (מסוק)".
לאחר התדלוק, הגיע המסוק אל קרבות החטיבה בכדי שיוכל אלברט לדבר עם המח"ט ברעם. "נחתנו, הגיע נגמ"ש שלקח אותו יחד עם אחד הקצינים שלו. הוא אמר לי –
,חוזר עוד כמה דקות..הוא התרחק אולי מאה/מאתיים מטר…שמענו ירי של פגז אחד ופיצוץ גדול". מתאר טייס המסוק.
לפי תיאורו של ברעם, שראה את הרגע הגורלי במו עיניו, בשעה 11:25 כשהגיע אל החטיבה נפגע הנגמ"ש של אלברט מהפצצת טנק מצרי. "ההפצצה פגעה ב"כיפת המפקד", בחלק העליון, לכן כל מי שהיה עם הראש בחוץ נהרג במקום" מסביר גדעון אבידור. יחד עם אלברט נהרגו ראש לשכתו הסרן איתן סגל ז"ל, ארבעה לוחמים נוספים והעיתונאי רפי אונגר ז"ל, שרדף במשך כמה ימים אחר הזדמנות לראיין את האלוף. הנגמ"ש עצמו נשאר תקין ולמרות הקושי בדבר הושמש חזרה למלחמה ואף חצה בהמשך את התעלה. עדיין המשיכו לקרוא לו – "הנגמ"ש של אלברט".
מיומנו בתקופת פיקודו על אוגדה 252 >>>