אלברט ייצא את מפקדתו בשמונה בבוקר. מנוי וגמור היה עימו שלא להיות נוכח במפקדה בעת כניעת המזח – אך “מן השמיים” סיפקו לו עילה להעדר: בגזרת חטיבתו של אברהם החלה התקפה מצרית והוא החליט לצאת לשם ולעקוב ישירות אחר המתרחש.
בצאתו של ראש לישכתו הסרן איתן סגל וקצין הקשר המופקד על נגמ”ש החפ”ק, קרב אליו במרוצה רפי אונגר, איש שידורי כל ישראל. שלושה ימים ישב רפי במפקדת האוגדה ופרט ל”סקירה שלא לציטוט” שהעניק לו אלברט ביום בואו – לא זכה לשוחח עם המפקד. ואף על פי כן, המשיך לשבת ו”לחכות להזדמנות”, כשהוא חולק עם אנשי המיפקדה במזונם הדל, “במיטה החמה” ובהפגזות היומיות. דבקות זו במשימה מצאה חן בעיני אלברט ועתה – יד הגורל? – אמר: “נו, אם המתנת זמן כה רב, מגיע לך משהו. אתה רשאי להצטרף אלי”.
יצאו, ומיד רדף אחריהם שדר: בירו נפצע, זו הפעם השניה מאז פרצה המילחמה. וכבפעם הראשונה, הוא מסרב להתפנות.
אלברט החליט לסטות מדרכו ולסור לביקור אצל ידידו הותיק. הוא מצא את בירו כבר לאחר שהלה נחבש ולאחר ש”הסביר” הייטב לרופא החטיבה ש”דבר קטן כזה” (הוא נפצע בזרועו) אינו מספיק להוציאו מהמשחק. הם החליפו מספר מילים ואלברט יצא אל חטיבתו של אברהם.
“כעבור כעשר דקות”, מספר בירו, “חזרו במרוצה הנהג שלו וקצין הסיירים שהיה עימו, הם היו אחוזי הלם ומילמלו כי הנגמ”ש נפגע והמפקד נפצע קשה”.
למעשה, אלברט נהרג מיד. יחד עימו נהרגו הסרן איתן סגל והעיתונאי רפי אונגר. עד היום אין בהירות ביחס לזהות הקליע שהתפוצץ ליד חבורת הפיקוד כאשר אלברט ניצב על הנגמ”ש כדי להשקיף במשקפתו על שדה הקרב. ההיה זה טיל נ”ט ששוגר מעמדות החי”ר המצרי, כשניים, שלושה ק”מ מן המקום שנעצר בו הנגמ”ש? ואולי פגז של טנק, שהסתתר בין הטנקים השרופים, כק”מ משם? ושמא קליעה מקרית של פצצת תותח ארוך טווח, מאלה שהרעישו את העמדות הישראליות מאז הבוקר? – איש לא יכל, ואינו יכול, לקבוע בפסקנות. נפוצה השמועה, כאילו איתרו המצרים את מיקומו המדויק של אלברט מתוך האזנה בקשר. סברה חסרת שחר. אכן, דקות ספורות בטרם נפגע, שוחח אלברט בקשר עם אלוף הפיקוד, שמואל גונן. גונן רצה לראותו בדחיפות ומן המסוק בו טס בחברת האלוף עזר ויצמן, שידר אל אלברט: “היכן מקומך? אני רוצה לבוא אליך”. אלברט ציין את כינוי הצופן של מקום הימצאו. אך זוהי נקודת ציון כוללנית מכדי שאפשר יהיה לכוון על פיה תותח ולפגוע “בול” בירי ראשון.
דקה לאחר זאת התקשר גונן אל אלברט בשנית – אך הפעם אלברט לא ענה. “משהו קרה לו – אמר האלוף גונן קדורנית – הוא נפגע…”.
“השתגעת?” – התריס לעומתו עזר ויצמן.
אך גונן נשאר בשלו. “אני מכיר אותו – אמר – רק פגיעה מסוגלת למנוע בעדו מלענות לקריאה…”
השמועה על נפילתו של אלברט פשטה במהירות. בתחילה נעשה ניסיון לשמור עליה בסוד מפני האוייב. בשעה 11:55 מדווח אל”מ גדעון באלחוט לקצין אג”ם הפיקודי: ” נגמ”ש המפקד נפגע. לא ברורים הפרטים. כנראה שהמפקד נפגע קל”. אך אותו זמן כבר נמסרה הודעה בטלפון: אלברט מת. וסגנו נצטווה – אף הוא בטלפון – ליטול זמנית את הפיקוד (למחרת, כבר הגיע מן הגזרה הצפונית קלמן מגן וקיבל את הפיקוד על האוגדה, שעליה היה אמור לפקד למן ה 7 באוקטובר). כעבור שעה, כבר שודרה ברדיו קהיר ידיעה על פציעתו של מפקד אוגדה ישראלי. לא היה עוד טעם לשמור את הידיעה בסוד.
למפקדת האוגדה הגיעו בתחילה שמועות מעורפלות: אלברט נפצע, והוא מסרב להתפנות. “ומתוך זה”, מספר הרב צמל, “הסקנו שכנראה פציעתו אינה קשה ביותר. אך כאשר נודעה האמת, הוכינו הלם. הבנות במפקדה מיררו בבכי. אחת מהן, שאחיה נפל בקרב – לא בכתה בהיוודע לה הדבר. עתה לא יכלה עוד לעצור את הדמעות. כולנו חשנו כמיותמים”.
כשהגיעו קצינים מהמפקדה למחרת אל המקום בו נפל אלברט ומצאו את הנגמ”ש שלו נטוש אך לא פגוע ותקין – ובאותם הימים כל נגמ”ש תקין היה שווה זהב, באו בטענות אל אנשי החטיבה מדוע לא פינו את הנגמ”ש, הם נתקלו בתגובה של תדהמה -” הן זה הנגמ”ש של אלברט” אמרו החיילים בדחילו וברחימו – אסור לפנותו!
אולם חרף זאת הנגמ”ש פונה, מערכת הקשר המורכבת פורקה מעליו והוא הוכן וצוות מחדש, הפעם לא במפקדים אלא בלוחמים פשוטים והשתתף בצליחת התעלה,
לכאורה היה זה כעת סתם נגמ”ש, אך אנשי האוגדה ידעו לזהותו והם הוסיפו לכנותו: הנגמ”ש של אלברט, ולמראהו חשו אולי כי רוח מפקדם מוסיפה לצעוד בראש ולהנהיגם.
הנצחתו
אלברט הונצח במספר מקומות ברחבי ישראל:
רחוב אלברט מנדלר בשרונה ת״א.
רחוב אלברט מנדלר ברמת גן.
רחוב אלברט מנדלר בבית שמש.
מחנה אלברט-בבסיס אוגדה 252 בצאלים.
בספרית אונ׳ ת״א.
בספריה בבהי״ס מקס פיין ת״א.
גשר אלברט-בעבר הוצב בסיני, השלט הוחזר עם החזרת סיני, ונמצא בבית יד לבנים בפתח תקוה.
אנדרטה לזכר נופלי שכונת מעוז אביב בבי״ס מגן ת״א.
