23 שנים חלפו מהיום שבו נצטלבו דרכינו תוך שירות בחטיבת גבעתי, שנים של רעות, שנים של עבודה, שנים של מלחמות, למען מטרות אשר בהם האמנו, עד לאותו בוקר מר בו נטלתי על עצמי את השליחות להתיצב לפני אשתו שולה עם הבשורה הנוראה: אלברט איננו.
קשה לכולם להשלים עם עובדה זו. נפילתה של אלברט הותירה חלל בלבות ידידיו ומשפחתו.
אלברט היה לא רק מפקד, ידיד, איש חברה ומשפחה. אלברט היה אדם! מהותו גילמה היסטוריה שלמה של יהודי בן דורנו. מילד יהודי, פחיט בחוצות וינה, עולה בלתי ליגלי הנכ על פני נהרות וימין בדרך למולדת, עד לפיקוד על כוחות צבא ההגנה לישראל בסיני – ועד לנפילתו בקרב במלחמת יום הכיפורים.
הקשיים בנתיב של חייו של אלברט גיבשו דמות הראויה להוות מופת לכל. שעה שאני מעלה בזיכרוני את שנות עבודתנו המשותפת עולים בפני מספר תכונות, אשר היו חלק מאישיותו של אלברט. יושר אישי כלפי הזולת וכלפי עצמו, לויאליות בלתי מסויגת לחבריו, לפקודיו ומפקדיו וחתירה לשלמות בכל תחום ובכל שטח.
מזיגה זו של אנושיות, יושר אישי ומקצועיות, העמידה אותו בשורה הראשונה של הטובים במפקדי צה"ל. אלברט היה סמל בחייו ובמותו לכל הטוב והיפה הטמון בבן העם היהודי.