אמצע השבוע צהרי היום,
שיחה נכנסת ממספר לא מזוהה..
שלום אומר לי הקול בצד השני, את סיגל מנדלר?
כן אני עונה,
בתו של אלברט?
כן…
הייתי חייל שלו , רציתי לספר לך כמה אהבנו אותו, איזה מפקד, וחבר הוא היה…איש משכמו ומעלה…
השיחה מפתיעה אותי, אם כי לאורך השנים קיבלנו כל אחת מאתנו: אמא, ענת ואני,
מדי כמה שנים שיחות כאלו מאנשים שונים.
אני מודה בנימוס לאיש , רוצה לסיים את השיחה ולהמשיך בשגרת חיי.
רגע -הוא אומר לי-אל תנתקי, צלצלתי כדי לספר לך שביוטיוב יש הקלטה של אבא שלך מסכם את הלחימה של החטיבה ברמת הגולן בששת הימים ( אז אבא היה מחט חטיבה 8, ואני -אפילו לא נולדתי עוד…)
הלב מתחיל לדפוק… לזה לא ציפיתי… לא שמעתי את קולו מאז היותי בת חמש…
חיפשתי אחת לכמה שנים הקלטות אולם למעט הקלטות על סלילים שכבר אין בהישג יד דרך קלה לשמוע אותם
אם היה לי האומץ בוודאי הייתי מוצאת דרך לעשות זאת(לא מצאתי כלום,
ופתאום הופה-מתחת לאף בלחיצת כפתור הנה זה פה…
תודה אני שומעת את עצמי אומרת לו, תודה רבה!
הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני עוצרת בצד הדרך, מוצאת את ההקלטה
(כל כך פשוט… איך לא חיפשתי קודם?…) לוחצת play, ושומעת ברדיו אצלי באוטו את אבא שלי מדבר…!
אבא שאת קולו אני לא זוכרת, מדבר בקולו הבטוח, בשפה עשירה, מרשימה, מלא ביטחון,
ואני באוטו… 12:30 בצהריים… ,אמצע היום –אוטוטו צריכה לאסוף את הילדים,
והדמעות זולגות ללא מעצור…
אני שמעולם לא בוכה בטקסי זכרון, לא באזכרות וכו׳, יושבת באוטו ולא יכולה להפסיק את הדמעות… זה חזק ממני…
אבא שלי שקולו נשמע לי כמנגינה קסומה, נעים לי לשמוע אותו, שומעת שוב ושוב, גם בבית משמיעה לכולם.
אבא שלי שבהקלטה היה צעיר ממני ב 11 שנים…
אבא שלי -ש-6 שנים מאוחר יותר, במלחמה הבאה, נדם קולו לעד…
