הדוד אלברט.
איך אתאר את הקשר שלי אליך בלי לכתוב קלישאות?
איך אתאר את הגאווה שלי בך, תלמידת כתה י' אחרי מלחמת ששת הימים?
איך אתאר את ארוחות השבת המשותפות איתך, ואחר כך גם עם שולה והבנות , כשחזרת מהצבא.
איך אתאר את השמחה שלי כשלקחת אותי איתך לכנסים של חיל שריון שהתקיימו פעם בהיכל התרבות בתל אביב?
איך אתאר את ההתרגשות לעמוד מולך בטקס סיום קורס מפקדי טנקים, להושיט לך את הדרגות ולהצדיע בשיא הרשמיות?
איך אתאר את מבטי התמיהה של החיילים שעמדו איתי שם בטרמפיאדה, בדרך לשיבטא, כשעצרת פתאום, יצאת מהרכב הצבאי , אספת אותי אליך בחיבוק גדול ובחיוך מאוזן לאוזן.
איך אתאר את השנה שלמדנו יחד היסטוריה. כן. בבית של סבתא פרידה.
איך אתאר את היגון העמוק, את הצער הנורא לראות את שולה ואת הבנות – בלעדיך.
50 שנה.
כאילו זה קרה רק אתמול.
אתה איננו, אבל נוכח. מביט אלי יום יום מהתמונה העומדת בחדרי. אתה מביט בי ואני בך אתה מחייך אלי; ואני אליך. וכך זה ישאר. תמיד.
סימה