ששת הימים

הימים שלפני מלחמת "ששת הימים"

חטיבה 8

חטיבה 8 הוקמה במלחמת העצמאות כחטיבה המשוריינת הראשונה בצה"ל תחת פיקודו של יצחק שדה (שכונה "הזקן"). עיקר חיילי החטיבה הגיעו מהאצ"ל והלח"י וכן לוחמי שריון שלחמו לפני כן בצבאות זרים. גדוד הטנקים של החטיבה היה בפיקודו של סא"ל פליקס באטוס (הרמן), שהיה מג"ד טנקים בצבא האדום שלחם נגד הנאצים. גדוד נוסף של החטיבה המקורית היה גדוד קומנדו תחת פיקודו של לא אחר ממשה דיין. מכאן ש– החטיבה היתה בעלת היסטוריה עשירה וכשלאברט התמנה למפקדה, הרגיש שהוא נכנס לנעליים גדולות מאוד.

לאחר סיום קרבות מלחמת העצמאות החטיבה פורקה בהוראת בן-גוריון ונבנתה מחדש כחטיבת חי"ר במילואים. במלחמת קדש, (בה החטיבה לא לקחה חלק,) הוברר כמה חשוב ומכריע כוח השריון לאיתנותו של הצבא ועל כן הוחלט בצה"ל לתגבר אותו משמעותית. ב1964, כחלק מחיזוק כוח השריון,

הוחלט על החזרת חטיבה 8 לייעודה המקורי. היא צורפה חזרה לחיל השריון (עדיין כחטיבת מילואים) ועברה הסבה מחטיבת חי"ר לחטיבה ממוכנת. בחטיבה מסוג זה יש שילוב של כוחות מסתערים של טנקים ושל חרמ"ש (חיל רגלים ממוכן ומשוריין), ובנוסף,  כוחות מסייעים מגוונים של ארטילריה, הנדסה ואף פלוגת סיור. למעשה המח"ט , מפקד כמנצח על תזמורת המורכבת כמעט מכל ה"כלים" שיש לצבא היבשה להציע.

אלברט כמפקד חטיבה 8

אלברט קיבל את הפיקוד על חטיבה 8 בשנת 1965. תשעה חודשים לאחר הגעתו קיבל את דרגת האל"מ לה חיכה זמן רב. כשנכנס לתפקיד המח"ט, החטיבה היתה עדין בתהליך ההסבה מחי"ר לשריון, תהליך שהיה מורכב וארוך. למעשה, כל חייל מילואים, ובעיקר הקצינים, נאלצו  לעבור הכשרה חדשה  וללמוד מקצוע חדש ותורת לחימה אחרת.

גם כאן, מעלותיו של אלברט כמפקד קפדן ולא מוותר על הפרטים הקטנים,  הוכיחו את עצמן יכעילות. אלברט שם לעצמו למטרה לייעל ככל הניתן את הכשרת לוחמי המילואים שעוזבים לתקופה ארוכה עבודה ולפעמים גם משפחה. כפי שמורדכי (מוטק'ה) ציפורי (לימים קצין בדרגת תא"ל, ושר מטעם הליכוד) העיד על כך: "כדרכו, הוא (אלברט) החל את תפקידו בכך שערך מחקר יסודי על המצופה מן המתקן. אלברט גיבש מתודה לאימון מקוצר – והיתה זו התורה היעילה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הוא הגיע לידי כך שתוך שבוע היו האנשים מוכנים לתרגיל גדודי".

הוא  לא הסתפק בתכנון ההכשרות וראה בתפקידו גם מחויבות לוודא אישית שהאימונים מתנהלים על הצד הטוב ביותר. פנחס זוסמן, שהיה מג"ד בחטיבה, העיד על אלברט: "הרבה דברים ברמה הטכנית, לא ידענו. לא ידענו איך 'מגרזים' (משמנים בגריז) וגרמנו הרבה תקלות, כמו כל מתחיל. והוא לא היה מתבייש להפוך עצמו למדריך, או אפילו לנהג זחל"ם". הוסיף המ"פ דן זסלבסקי: "אני חושב שלא היתה כיתה בחטיבה שאלברט לא נכח באימוניה".

אמנון רשף, שהיה קצין אג"ם של החטיבה באותה בתקופה, סיפר על התרשמותו מאלברט כמפקד בתקופה ההיא: "אלברט  היה דמות מופת, אני חושב שהוא השפיע עליי המון , במסגרת התפתחותי כקצין. ביסודיות שלו, במקצועיות שלו, ביושר שלו".

עדות לאותו היושר אותו תיאר אמנון, בו אלברט דבק בעיקשות חמורת סבר לאורך כל שירותו הצבאי, יש בסיפור שהפך לסיפור מורשת קרב בחטיבה 8 כולה. יום חורפי אחד ביקש אלברט מהנהג שלו שיקנה בעבורו נפט לתנור החימום בביתו ונתן לו כסף עבור הקניה. באותו ערב חזר לדירתו בפאתי תל אביב עם הנהג. כשהגיעו נתן הנהג לאלברט את הג'ריקן, והחזיר לו את סכום הכסף שנתן לו בבוקר. הנהג הסביר שהיה יום גשום ובמקום לנסוע לבאר-שבע למלא את הנפט לקח אותו ממחסן הדלק החטיבתי. פניו של אלברט האדימו והוא פקד על הנהג לנסוע לאלתר כל הדרך חזרה לחטיבה, להחזיר את הנפט שנלקח, לתעד אצל הקצין התורן שהדלק הוחזר, ולמצוא תחנת דלק למלא את ג'ריקן הנפט כראוי.

אכן, מדובר בעונש חמור אך כפי שעולה גם מסיפורים אחרים של אלברט, זוהי לא התמונה כולה. בעקבות מילוי העונש כנדרש הגיעה גם תמורה ראויה לאותו חייל. מנהג אישי של המח"ט מצא את עצמו החייל, כפי שרצה, נהג זחל"ם (רכב קרבי משוריין). כה מייצג היה המקרה שאף עשרות שנים לאחר מכן כאשר נתבקשו קצינים מסביבתו הקרובה לתאר את אלברט סיפרו את אותו סיפור מורשת כאחד הדברים הראשונים שעלה בזכרונם.

בסופו של דבר, לאחר תרגול רב ועבודה קשה, הושלמה ההסבה של חטיבה 8 מחטיבת חי"ר לחטיבה ממוכנת של השריון. סך כל תהליך ההסבה לקח שנתיים, שבסופן החטיבה היתה ברמת כושר גבוהה מאוד ביחס לחטיבת מילואים.

מלחמה באופק

בשונה מהגבול המצרי שהיה רגוע במשך 11 שנים, מול הגבול הסורי היתה מתיחות ביטחונית מתמדת והתנצחויות בלתי פוסקות. אולם, התנצחויות אלה לא יצאו מכלל שליטה לכדי מלחמה כוללת. באפריל 1967  החלה תמונת המצב להשתנות לאחר שחילות האוויר הישראלים והסורים נלחמו אחד בשני ואף הופלו לא פחות משישה מטוסי מיג סוריים. על נאצר, הנשיא המצרי, הופעל לחץ גדול מצד הסורים ליזום יחד איתם מתקפה צבאית מול ישראל (בנוסף ל סיבות אחרות שעודדו את המהלך). בהמשך אותו חודש אפריל נאצר הכריז על מצור ימי נגד כלי שיט ישראלים ולא איפשר מעבר במיצרי טיראן.

כמה שבועות לאחר מכן, ביום העצמאות ה-19 למדינת ישראל, החליט נאצר  להחריף את גישתו נגד ישראל. כוח מצרי משמעותי נכנס לחצי האי סיני בניגוד להסכמים שנתחמו בהפסקת האש לאחר "מבצע קדש". את אותו יום עצמאות, ה-15 במאי, העביר אלברט בפיקניק משפחתי, עם אשתו שולה ובתו ענת, כשהוא סובל מהצטננות קשה. כשחזר לביתו באותו הערב קיבל שיחה, בסיומה אמר לשולה: "אני חייב לנסוע. אינני יודע מתי אחזור. אולי עוד הערב, אך אל תחכי לי…"

כך החלה תקופה של שלושה שבועות שנקראת "תקופת ההמתנה". הצבא המצרי הלך והתבסס מעבר לגבול, לאחר שהורה לאו"ם לפזר משם את כוחותיו, ואיים כל עת לפתוח במלחמה. חטיבה 8 היתה מהחטיבות האחרונות שקיבלו את צו גיוס המילואים, ב23 במאי 1967.

אווירת הלוחמים שגויסו מאוחר היתה קשה, הם הספיקו לחוש את הפחד שחל בעורף מהמלחמה הבלתי נמנעת בכמה חזיתות במקביל

בעת גיוס כוח המילואים של החטיבה זומן אלברט למפקדת פיקוד דרום בו קיבל את המשימה להיערך בגבול מצרים באיזור הר צניפים, אחד המקומות הנידחים ביותר במדינה. מכיוון שלא היתה אף דרך סלולה לעבר הר צניפים היה קשה להביא אספקה לכוח החטיבה. מים ואוכל היו במשורה התנאים היו קשים ואף על פי כן אלברט ממשיך להקפיד כתמיד על "הופעה נאותה". כיוון שאספקת המים היתה מועטה ולא היה שום סכוי לכבס את המדים.  סיפרה שולה אישתו  כי נשלחה למשימה מיוחד , לרכישת מדים חדשים . בכל תל אביב, היו אז מעט מאד חנויות פתוחותובכל זאת בליווי ילדתה הקטנה, יצאה למצוא לו מדים חדשים. כשביקשה שישלח חזרה אליה את המדים הישנים על מנת שתוכל  לכבסם  להחזירם אליו ענה לה: "את לא מצפה שאצבור כאן ערימת כביסה".  את מדיו המלוכלכים נהג אלברט לקבור בחול המדבר.

המשימות של החטיבה השתנו מספר פעמים במהלך תקופת ההמתנה. כל פעם נדרשו להתחפר במקום מעט אחר או להטמין מוקשים בגזרה אחרת. העומסים הפיזיים והתנאים הקשים הכבידו על חיילי המילואים. לבסוף הוחלט כי יהוו כוח מטעה שיגרום לצבא המצרי לרכז מולו כוח רב, רחוק מנקודות המאמץ הצה"לי שהיה צפוני הרבה יותר. "המשימה שלנו היתה להיות חלק מאוגדת ההונאה", נזכר קצין האג"ם אמנון רשף, "היו שם 'חטיבות' מפיברגלס וקרטונים שדימו טנקים וכלים אחרים, עם קומנדקרים (ג'יפ צבאי) שהוסטו  אותם ממקום למקום. אנחנו עיבינו אותם עם הטנקים האמיתיים שלנו".

המשימה נחלה הצלחה, אך היתה זו הצלחה מרירה. כוח מיוחד של הצבא המצרי, בפיקודו של הגנרל שזלי (לימים רמטכ"ל הצבא המצרי במלחמת "יום הכיפורים") העתיק את מיקומו אל מול הכוח של חטיבה 8. בימים שלפני מלחמת "ששת הימים" תחושת העליונות של חיילי צה"ל, שהגיעה רק אחרי הניצחון המוחץ, עוד לא היתה מבוססת  להיפך, ובקרב אנשי המילואים היו לא מעט חששות  מהחיילים המצריים בכלל ומ"כוח שזלי" בפרט. אלברט וקציניו נדרשו לחזק מוראלית את המילואימניקים, מתאר רשף –  "הסיפורים שהתרוצצו בין כוחותינו היו שהחיילים שלו אוכלים נחשים ושהם לא אנושיים. האתגר היה להסביר לחיילים  שלנו , שאנחנו לא פחות חזקים".

חטיבה 8 במהלך מלחמת "ששת הימים"

מלחמת "ששת הימים" חלק א – סיני

לאחר לחץ כבד מאוד מכיוון אלופי המטכ"ל ללקיחת יוזמה ישראלית, החליטה הממשלה ב-4 ביוני כי למחרת, ב-5 ביוני, צה"ל ייפתח ראשון באש. בצהרי היום הגיע אלברט לדיון דחוף בפיקוד הדרום בנוכחות הרמטכ"ל, יצחק רבין. בשעה 16:00 נחת חזרה בהר צניפים, כל המפקדים הבכירים חיכו לו באוהל המטה. אלברט נכנס לאוהל סקר חרישית את הנוכחים ולאחר מכן אמר: "זה יתחיל מחר".

בהמשך למשימת ההונאה אותה עשתה החטיבה ב"תקופת ההמתנה", הולט שעם פרוץ המלחמה על החטיבה תוטל האחריות לרתק את כוחות האויב באיזור "כונתילה" ולחסל כל ניסיון חדירה לשטח ישראל.

בשונה מאופי הלחימה ה"קלאסי" של צה"ל , חטיבה 8 נדרשה " להעסיק" ולעקב את "כוח שזלי" והכוחות הנוספים באזור כדי שלא יוכלו להצטרף לשאר כוחות המצרים למול המאבק המרכזי של צה"ל בסיני. סוכם שהסימן לתחילת המלחמה תהיה התפרצות לשידורי הרדיו בה תשמע צפירה מקוטעת שתורה על פתיחת רשתות ההסוואה והפקודה "נחשונים – פעל!" על הכוח יהיה לנוע. קציני החטיבה, שכבר קיבלו  מספר התראות בשבועיים האלה הונחו  להתכונן לפעולה והאמינו בליבם שגם הפעם מדובר באזעקת שווא.

ובכל זאת, הפעם  נשמע אלברט דרוך ובטוח יותר. לילה מתוח עבר על החטיבה והקצינים שבו איש לאוהלו, חלקם להמשך תכנונים, חלקם לנסות לחטוף מעט שינה. למחרת, בחדשות הבוקר של ה-5 ביוני ברדיו "קול ישראל" עברו להם ללא פקודת המלחמה ושוב נדמה היה  שמאום לא יקרה. התמונה השתנתה בשעה  ב8:15 בבוקר. הפקודה ניתנה, מלחמת "ששת הימים" החלה.

חטיבה 8 התקדמה אל הגבול והתפצלה לכמה משימות תוך בקרה שוטפת של אלברט. כוח של הסמח"ט, מורדכי (מוטקה) בן פורת, החל לנוע מעט צפונית יותר על מנת להעסיק את "כוח שזלי" שהוערך כי מרוכז באיזור "פיתחת קוריה". כאשר התקרב כוח הסמח"ט ליעד התפתח בינו לבין כוח שזלי קרב ארטילריה קצר שלאחריו נסוג הכוח המצרי שהיה באזור לעבר מחנה שהיה ממוקם באזור "קוריה".

כוח אחר תחת פיקודו של המג"ד אריה בירו יצא גם הוא במטרה להעסיק את המצרים ובכך להביא לריתוק של הכוחות במתחם "כונתילה" המבוצר. בשעה 13:00 בצהריים התלקח קרב ראשון בין הטנקים של חטיבה 8 לבין טנקי האויב, כאשר שמונה טנקים מצרים מסוג "צנטוריונים" נראו באופק מול פלוגה ז' של נתי הורוביץ. הטנקים של הפלוגה פגעו בשני טנקים של האויב והחלו לדהור לעברם על מנת לחתור למגע. קולו של אלברט נשמע מיד בקשר , מזכיר לנתי להירגע, המטרה אינה לכבוש, רק להעסיק. הטנקים נעצרו וניהלו במקום ההסתערות קרב במרחקים גדולים. חמישה טנקי אויב נוספים הושמדו.

הכשרת השיריון הארוכה שעברה חטיבת המילואים תחת פיקודו הקפדני של אלברט החלה להניב פירות.

כוח חטיבה  התחזק 8 וצבר ביטחון באותם קרבות מדבריים ובחטיבה הבינו שגם על "כוח שזלי" הם יכולים לגבור. פלוגת טנקים נוספת של בירו התקדמה לעבר "כונתילה" מכיוון אחר ובדרך השמידה שני מוצבים מצריים. לאחר מספר קרבות נוספים נצפתה נסיגה משמעותית של כוחות ממחנה "כונתילה" אל מחנה "קוריה". בעת הניסיון למנוע את הנסיגה, וכלשון המשימה להמשיך לרתק את הכוח המצרי בכונתילה, כוח הטנקים נפגע לראשונה וסבל מהאבידות הראשונות של החטיבה במלחמת "ששת הימים" כאשר שלושה לוחמים נהרגו ושבעה נפצעו.

כבר הגיע שעת דמדומים בסיני ולאחר יום גדוש בלחימה אפקטיבית התחמושת כמעט נגמרה ובנוסף, הופיע בעומק המדבר  עמוד אבק שהלך והתקרב -לאט התחוור  שהיה זה כוח מצרי שחזר כדי לכבוש את כונתילה מחדש . אלברט הורה לכל הכוחות לסגת מעמדותיהם בחזרה להר צניפים. כשהגיע הכוח המצרי לכונתילה הוא פתח במתקפה על מחנה הרפאים שהכוח של אלברט כבר זנח.

היום השני ללחימה, ה-6 ביוני, התנהל בעבור חטיבה 8 בצורה דומה ליום הראשון. עם עלות השחר גדוד של בירו התקדם לעבר כונתילה ושוב קודמו טנקים מצריים למולם. הפעם החליט אלברט לפרוש כוחות חרמ"ש נרחבים יותר מאשר יום קודם לכן. כוחות אלה תפסו מספר מוצבים מצריים ותרמו למבצע הרתק.

בשעות אחר הצהריים של אותו יום הגיע למחנה חטיבה 8 פקודה דחופה באמצעות מסוק ישירות מאגף המבצעים במטכ"ל. על חצי מכוח החטיבה יהיה להמשיך במשימת הרתק ועל חציה השני לעלות להילחם בשארם-א-שייך. אלברט החל לתמרן את הכוח לניתוק המגע מכונתילה בחזרה למתחם החטיבה בהר צניפים. בעוד הכוח נסוג החלו המצרים לרדוף אחריו והכוח ספג אש כבדה. יתרה מזאת, "כוח שזלי" נצפה יוצא למתקפת נגד אפשרית עלתה האפשרות שהמצרים יחוללו מתקפה לעבר שטחי ישראל. הוחלט לעצור את הנסיגה המהירה, להתפרס ולהשיב אש. לאחר לילה מתוח נראה כי הכוח המיוחד של שזלי בחר לא לפתוח  במתקפה. הוחלט על המשך הנסיגה, אך לא עוד לכיוון שארם-א-שייך.

כעת נקרא  אלברט לגזרה הצפונית.

בסיום המלחמה התבהר כי באמצעות מבצע ההונאה הנרחב ופעולות הרתק של חטיבה 8 נמנעה השתתפותם של כוחות מצריים רבים ובהם "כוח שזלי" בקרבות המרכזיים בגזרה המצרית. הדבר אפשר כיבוש קל בהרבה של חצי האי סיני.

מלחמת "ששת הימים" פרק ב' – רמת הגולן

הקרבות על "זעורה" ו"קלע"

ביומה השלישי של המלחמה תמונת הניצחון הישראלי החלה להתבהר לכל. צה"ל גבר על הצבא המצרי שנס על נפשו וכבר הוכרז כי "הר הבית בידנו". מנגד, מול החזית הסורית היה קיפאון מתוכנן של צה"ל, מכיוון שכוחות פיקוד הצפון נשלחו לחזיתות אחרות, בעיקר הירדנית. התסכול היה כפול מאחר שבצה"ל ראו בסוריה  את הגורם המרכזי לפתיחת  מלחמת "ששת הימים" ודווקא סוריה עשויה לחמוק מעונש. לכן כשהגיע אלברט עם חצי מחטיבתו, הוא התקבל בשמחה רבה מאוד. מספר על כך דדו, אלוף פיקוד צפון דאז: "לא רק בשל הטנקים שהביא עימו, גם בשלמי שהיה הוא  עצמו. הערכתי את אלברט מאוד. לכן החלטתי להטיל עליו את התפקיד המרכזי בקרב ההבקעה".

אלברט הגיע אל מפקדתו של דדו וקיבל תדריך ראשוני לביצוע המשימה. על כוח חצי החטיבה שעולה כעת מסיני יהיה להבקיע מוצבים ברמת הגולן , שממוקמים בגובה רב ומטילים אימה על שטח ישראלי גדול. בהמשך הוחלט שאם המשימה תבוצע  בהצלחה, יהיה עליהם להתקדם לעבר העיר ״קוניטרה״ הקרובה לגבול עם ישראל. התוואי שהיה על כוח השריון של חטיבה 8 לעבור היה פתלתל, צר וחמקמק. תנאי הדרך היו קשים אך מנגד, היה  לתוכנית יתרון מובהק – יתרון ההפתעה. חטיבה 8 תוגברה  בגדוד טנקים נוסף שסיים את לחימתו בשומרון , מה שגרם לסורים להתמודד במקביל עם התקפה נוספת של חטיבת גולני (קרב תל–פאחר המפורסם). אלברט נראה חושש ממתווה ההתקפה שהציע דדו, הניווט בשטח יהיה קשה והם עלולים לטעות בדרך. "מצחו האדים", כפי שתיאר זאת דדו, "הוא נתן לנו להבין כי יבצע את התוכנית מפני שזו פקודה".

בזמן שאלברט שקד על למידת הנתיב והמשימה הקשה שלפניו, פיקד קצין האג"ם אמנון רשף על מבצע שינוע הכלים לכל אורכה של המדינה: "הזח"למים הגיעו ברכבות. המשטרה הצבאית חסמה את הכבישים המהירים בדרך (בעבור שינוע הטנקים) ומובילי הטנקים טסו על הכביש המהיר במהירות עצומה. עד כדי כך מיהרנו שבדרך עפו לנו שני טנקים".

ב-2 לפנות בוקר הגיעו מפקדי כוחות החטיבה ל"קבוצת פקודות" אצל אלברט ששטח בפניהם את התוכנית – לעלות מ"גבעת האם", לחצות את הגבול לעבר המוצב הסורי "נעמוש" ומשם בדרך חמקמקה לעבר יעדם – הכפר ׳זעורה׳.החשש מהניווט המורכב היה גם נחלתם של קצינים נוספים. כמוהו, גם הם חששו מאוד מהקושי בניווט בשטח המורכב. אך אלברט הסביר להם שאת הניווט יעשה קצין סיור וותיק מפיקוד צפון שמכיר את השטח. על אף החשש יצאו למשימה .

בתחקיר צה"ל לאחר המלחמה תיאר אלברט כך , את תוכנית הלחימה עליה החליט: "משימתו של כוח א' (הגדוד של בירו) היתה לכבוש את מוצבי נעמוש ולהשתלט על השטח שמעל מוצבי זעורה. כוח הטנקים ב' (הגדוד שנוסף יום קודם לחטיבה 8) היה צריך לכבוש את מוצבי זעורה העליונה ולהתחבר לכביש ׳מסעדה׳. כאן צריך היה לסיים את תפקידו במסגרת החטיבה. כוח החרמ"ש של קרן צריך היה לכבוש את מוצבי זעורה התחתונה. פלוגת הסיור נועדה לאבטחת את איזור הפריצה לכיוון  דרום. ההנדסה נועדה לסייע לכוח הטנקים בהכשרת ציר ההבקעה, במידה ויתגלעו  קשיים״.

יום למחרת החל הכוח להתארגן לקראת ביצוע המשימה אך הדרג המדיני החליט לדחות אותה בשל חשש שתפגע בשיחות להפסקת האש באו"ם. ההתקפה כבר נראתה כמו משימה רחוקה .בכירי פיקוד הצפון הרגישו שהוחמצה הזדמנות אדירה. למחרת,  החלה התארגנות מחודשת  לקראת התקיפה על אף  שכעת איש כבר לא האמין שזו  אכן תאושר.

למרבה ההפתעה, לקראת השעה 9 התקבל האישור המיוחל ואלברט הכריז לכל כוחותיו: "היכון לתנועה". בשעה 10 החלה המתקפה שהובילה לכיבוש הגולן ושינוי פניה העתידיות של המדינה.

חטיבה 8 החלה לנוע ל"גבעת האם" שנמצאת בצד הישראלי ודרכה עברה השיירה את הגבול. בדרך התגלה הכוח  לעיני הסורים והם פתחו באש ארטילריה לעבר כוחותינו. בראיון סיפר אלברט על רגעי תחילת ההתקפה: "אנחנו עברנו את תחילת הציר בשדרה חטיבתית, שהייתה מרבית הזמן תחת אש ארטילרית די כבדה. האש הזו הופסקה מדי פעם ע"י חיל האוויר, ששיתק את הסוללות שדפקו עלינו. אני מוכרח לומר שכבר בשלב הזה, וזה היה צפוי, היו לנו מספר אבידות כולל סמג"ד (משה חביב) ותיק שנהרג במעבר עוד בשטח שלנו."

מוסיף לספר על הרגעים הקשים האלה קמ"ן החטיבה (אביעזר יערי, לימים מפקד המכללות הצבאיות), שהיה בזחל"ם של אלברט: "הטנקים הראשונים של בירו הגיעו ב-10:15 לערך. בין 11:30 ל-12:00 היה החפ"ק בגבעת האם כשהסביבה מופגזת ומטווחת היטב. הבעיה היתה לדחוף קדימה את הטנקים שנעצרו מחמת ההפגזות…מפקד החטיבה כשראה את המצב הזה שלח אותי ברגל קדימה ונתתי פקודה בשמו בצעקות מן הקרקע לטנקיסטים לזוז למעלה. הם אמנם זזו, ואז יצא החפ"ק בעקבותיהם, וכך החפ"ק שהיה מתוכנן לעצור בגבעת האם יצא עם הטנקים מעבר לקו הירוק ודרך הפטרולים."

תחילה הגיעו הטנקים לעבר "נעמוש" – כפר קטן שהסורים הפכו למוצב מבוצר. המוצב נכבש בלי בעיות יוצאות דופן וקצין השטח של הפיקוד המשיך לנווט את הכוח לעבר כפר מבוצר נוסף בהמשך הדרך. רס"ן רפי מוקדי מפקד פלוגת הסיור אמר לקצין השטח שלדעתו צריך לפנות שמאלה לפני הכפר אך הקצין ביטל את דעתו ואמר שהפניה נמצאת מרחק רב מלפנים.

בחוכמה שלאחר המעשה, הובן כי הכפר שחשבו שהיה "זעורה" היה בכלל "סיר א- דיב". מהכפר נפתחה אש לעבר הגדוד של בירו. המג"ד התקשה לפתח קרב שריון לרוחו, השביל היה מדרוני וצר והשטח מסביבו היה חשוד כממוקש, דבר שמנע התפרסות ראויה של הטנקים. בירו ביקש סיוע אווירי, בקשר דווח כי הסיוע ניתן, אך מולו הוא לא ראה הפגזה אחת מתרחשת. מכאן  הבין – שחלה טעות בניווט. בירו מסר לאלברט, שהיה עם שיירת החפ"ק שלו מאחור, "אני לוחם בכפר שאיננו בתוכנית".

אלברט ניצב בפני שתי בחירות. האחת היתה לחוש לקרב עם שארית הכוח, דבר שיגמור את סיכויי מבצע כיבוש הגולן, או להשאיר את גדוד הטנקים לנהל את הלחימה ולהתקדם בלעדיו. ודאי היה קשה "לנטוש" את חייליו ואת חברו בירו אך עבור  אלברט התשובה היתה ברורה, יש להמשיך במשימה. אחד החיילים שלחמו בקרב ב"סיר א-דיב" נזכר באותם רגעים: "שמעתי את דבריו ברשת הקשר וההרגשה היתה שהוא שולט בנעשה. שאף על פי שהסתבכנו הוא יודע את הפיתרון והוא יוצא לבצעו. הוא חזר והדגיש בקשר שאנו ניפגש למעלה, שעלינו להגיע למעלה וכשנגיע הוא יהיה שם. זה נתן הרבה כוח . הוא לא אמר לנו: 'כיבשו את המפלצת הזו, ואני מאחוריכם, דואג להסדרים. הוא כאילו אמר: בעוד אתם עולים אני בא עליהם מן הגב ודואג לאינטרסים שלכם. וזה הבדל עקרוני."

אלברט אמנם נשמע בטוח בקשר אך באותם רגעים קשים גם הוא בעצמו עדיין לא ידע להצביע על מיקומם המדויק. בנוסף לכך, קציני הסיור שלו, שתפקידם והכשרתם היו בין היתר לנווט, היו בחוד החנית עם גדוד הטנקים של בירו. אלברט קרא איפוא ליערי, קמ"ן החטיבה, וביקש שיאתר היכן הם נמצאים במדויק. בינתיים נשמע דרך הקשר מצב הלחימה המורכב – בירו נפצע והסמג"ד שלו נשאר להילחם בסיני. קצין הסיור הותיק רס"ן רפי מוקדי לקח את הפיקוד על אף שלא היה טנקיסט ולאחר כמה דקות אמר בקשר למ"פ נתי הורוביץ לקחת את הפיקוד על הגדוד לאחר שככל הנראה נפגע (ובהמשך גם נהרג באותו הקרב). כוח הטנקים בפיקודו של נתי ספג אש גם מהמוצב המבוצר היטב "קלע" בהמשך הדרך ולאחר שהלחימה הקשה ב"סיר א-דיב" נגמרה הוא התקדם לעברו.

בינתיים שב הקמ"ן שניתח את המפה ואמר לאלברט שהם פספסו את הציר המיועד. לסובב את כל הכוח יהיה קשה מדי ועל כן החליט אלברט להוביל את הכוח במעלה בדרך אחרת – "דרך הנפט". בשונה מ"התורה הכתובה" – הוא  הוביל באותה הדרך את הכוח מראש הטור, עומד בזחל"ם שלו ומשרה על כל השיירה הארוכה שאחריו ביטחון. מעיד הקמ"ן על הרגעים המתוחים בעלייה בדרך הנפט: "ברגעים אלה ראיתי את תפקידי בשלושה דברים: לסייע בניווט, לעזור למח"ט במשיכת הטנקים ודחיפתם, ולפעול כמיטב יכולתי כדי שהמח"ט לא יהיה בסכנה מיותרת (כאן לא הצלחתי לפעול הרבה)." כוח סורי רב הופנה להילחם בהתקפה על "קלע" ולכן הנסיעה לעבר היעד המקורי של המשימה – הכפר המבוצר "זעורה" היתה למרבה ההפתעה נטולת התנגדות.

כקילומטר לפני המוצבים בפאתי "זעורה" התגלה הכוח ואש נפתחה לעברו. הקשר היה משובש והקמ"ן נדרש לרוץ לטנקים מאחוריהם ולומר להם לנוע קדימה ולכבוש את המוצב. שלושה טנקים עקפו את זחל"מי החפ"ק של אלברט, לשאר לקח מעט זמן להבין מה קורה. אלברט לא חיכה, והסתער יחד עם שלושת הטנקים על המוצב. טנק הסמג"ד נפגע מאש נ"ט, שני הטנקים האחרים נעצרו לידו והחלו לירות באש לעבר החיילים  הסורים  המחופרים בתעלות. אלברט הרגיש שאסור לעמוד במקום ולעצור את ההתקפה. שעון החול הולך ואוזל, השמש מתחילה לרדת ויש לחוש כמה שיותר מהר לעזרת כוח הטנקים ב"קלע".

אלברט,, לא חיכה שהטנקים יתקדמו קדימה, פקד על נהג הזחל"ם שלו לעקוף את הטנקים והסתער ראשון יחד עם קציני החפ"ק שלו על היעד. החיילים שהיו שם סיפרו שנים לאחר מכן את התמונה של ישכחו – המח"ט עומד זקוף, חסר פחד, בזחל"ם הפיקוד ויורה מה"עוזי" שלו על החיילים הסורים. "כאן היתה לחימה עיקשת של הסורים כשהם יורים בכל כלי הנשק", מספר קמ"ן החטיבה, "הקרב נמשך זמן רב (לא הסתכלתי בשעון), הטנקים התקדמו במעלה לאט, עברו תעלות קשר והחיילים הסורים נלחמו בהם גם כשהטנקים היו בתוך המוצב ומעל  לתעלות."

לאחר הכנעת הסורים באזור "זעורה" נוצר בהצלחה קשר עם קצין האג"ם אמנון רשף שעזר לנתי ופלוגתו שנלחמו  ב"קלע" להתארגן ולהתאחד לקראת הגעתו של כוח המח"ט. בעדותו סיפר אלברט: "כשעה לפני דמדומים הגענו לפאתי קלע מצפון ונתקלנו בהתנגדות מתותחי נ"ט וטנקים T-34 (לפחות אחד) ו-SU-100. בקרב אש הושמדו הכלים האלה וכמחצית השעה לפני חשיכה הגענו לחלק הדרומי של הכפר קלע, חסמנו את הכביש כלפי מזרח ודרום והתחברנו אל שני הטנקים שלנו – שרידי כוח הטנקים א' בפיקודו של סגן נתי (רק שני טנקים נותרו מכוח של עשרים הטנקים איתם התחיל הגדוד את הלחימה)." ועל רגע הפגישה סיפר אלברט, בהתרגשות לא אופיינית: "נתי היה מפוייח ומכוסה כולו בדם קרוש, הוא היה פצוע בראשו בגבו ובידו….עברו עליהם שעות קשות מאוד. והנה בעוד אני תר במוחי אחר כמה מילים טובות לומר לו, הקדים אותי נתי ואמר: 'המפקד, יש לי פה כמה פצועים קשה, קודם כל אני מבקש להוריד אותם למטה".

למחרת אותו יום המשיכה חטיבה 8 בפיקודו של אלברט להתקדם במשימתם לעבר העיר ״קוניטרה״. בניגוד לקרבות הקשים שחוו יום קודם, הפעם  היתה ההתקדמות ללא התנגדות. האויב הובס ונס על נפשו. בפאתי ״קוניטרה״ חבר לכוח מסוק ישראלי ממנו ירד סגן הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב. סגן הרמטכ"ל ביקש מאלברט שייתן לכוח של חטיבת גולני, שלחמה קרב קשה לא פחות ובמשך שנים היתה אחראית על הגבול המתוח עם סוריה, את הכבוד להיכנס ראשון לעיר. השיב אלברט: "בבקשה. מגיע להם".

במהלך הקרבות בצפון איבדה חטיבתו של אלברט 21 חללים ו-58 חיילים נפצעו.

עוד על אישיותו ומעלותיו של אלברט ניתן לגלות מתאור פעולותיו בזמן ההיאחזות הקצרה שהיה לכוחו ב״קוניטרה״: כשהגיעו שיירת פליטים שמנתה כ35 צ'רקסים שנמלטו מהכפר מנסורה לפני הקרבות, אלברט לא הסתפק במתן פקודה לתת להם לחצות את העיר ללא הפרעה אלא נסע לשם בעצמו וליווה אותם. דבר נוסף  שהטריד את אלברט הייתה סכנת הביזה. העיר הגדולה והריקה עמדה לנגד  עיני החיילים ללא כל הגנה ואלברט חשש מאוד מהשחתה מוסרית של חייליו. הוא הוציא פקודה לכל הכוח להתאסף מחוץ לעיר וקבע עונשים גבוהים למי שיימצא עם רכוש גנוב. הוא נהג בצורה דומה גם לאחר מכן כשחטיבה 8 נצטוותה לסור ולהחזיק ברמאללה.

לאחר המלחמה אמנון רשף, קצין האג"ם, נדרש לכתוב את מהלכה,  כתב, נוכח המציאות, על הרגעים הרבים בהם הציב עצמו אלברט בראש הטור.

אמנון נקרא למשרדו של אלברט שדרש ממנו לשנות את ניסוח סיכום המלחמה כך שיציב את הזחל"ם שלו לאחר הטנקים. הוא היה צנוע ולא רצה לקחת את הכבוד מלוחמי המילואים.

חזרה לראש העמוד >>